גיור בין זהות לזיהוי – עמדת הרמב"ם (חלק שני)

חלק י"א

בפרק זה תוצג שיטת הרמב"ם ביחס לגיור. שכן עמדתו משקפת את המסורת ההלכתית הקלאסית שראשיתה בספרות התלמודית. הרמב"ם פותח בקביעות הבאות: "בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית; במילה וטבילה וקרבן. מילה היתה במצרים שנאמר 'וכל ערל לא יאכל בו', מל אותם משה רבינו שכולם ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי ועל זה נאמר 'ובריתך ינצורו'. וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר 'וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם', וקרבן שנאמר 'וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות', ע"י כל ישראל הקריבום" (הלכות איסורי ביאה, יג, א-ג). גיור הוא שחזור ברית סיני. עם ישראל היה קיים קודם לברית. עתה עליו להכשיר עצמו לברית סיני על ידי מילה וטבילה. תנאי הכרחי להיכלל ברגע המכונן של ההתחייבות לזהות יהודית, היינו זיהוי יהודי על ידי מילה וטבילה.

הרמב"ם מיישם תובנות אלה על גיור: "וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה [..] ואם נקבה היא טבילה [..] מה אתם [=הבאים בברית סיני] במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן" (שם, הלכה ד).  גיור מתחיל ברצון הגר "להכנס לברית ולהסתופף תחת השכינה ויקבל עליו עול תורה". כפי שנראה בפרקים הבאים, הרמב"ם מתייחס למניעי המתגייר, אבל הם לא קובעים את תקפות הגיור. מניעי המתגייר, חשובים ככל שיהיו, לא קובעים את השיוך לעם היהודי. המתח בין הזיהוי הנעשה על ידי המערכת ההלכתית, לבין הדרישה לטיפוח זהות יהודית אידאלית, מוצג על ידי הרמב"ם באמצעות ניתוח של שתי דמויות מקראיות- שמשון, ושלמה שנשאו נוכריות: "אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה' נשאו נשים נכריות בגיותן, אלא סוד הדבר כך הוא, שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת, ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו. אם קיבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן שנאמר 'ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה'" (שם, הלכה יד). הנשים "שגייר שלמה ונשאן, וכן שמשון", "לא חזרו אלו בשביל דבר" (שם, טז), ולא כדי "להכנס לברית ולהסתופף תחת כפני השכינה". למרות זאת הן  יהודיות, שכן: "גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואע"פ שנגלה סודן" (שם, יז).

הזיהוי מתחולל על ידי טקס הגיור: מילה וטבילה. אדם שעבר טקס זה הוא יהודי, ונכלל בקטגוריה של 'אחיך' לא רק לעניין אבדה אלא גם לעניין נישואין. שכן, גר זה הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין. אם הזהות היהודית היה העקרון הקובע בגיור, אזי לא יהיה תוקף לגיור שבעקבותיו הגר יזוהה כגר מומר. אבל אם הזיהוי נעשה על ידי מילה וטבילה, אזי גר זה לא יהיה שונה מישראל מומר, אלא "שחשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם" (שם, טז), "וחוששין לו"; חשש זה מבטא את המתח שבין הזיהוי היהודי שהושלם לבין העדר זהות יהודית; גר זה הוא "כאילו" גוי, אבל לא ממש גוי (ראו עוד ב"ח, טור יורה דעה, רסח; שו"ת בית מאיר, סימן יב; הרב קוק, דעת כהן, סימן קנג; פסקי עוזיאל בשאלות הזמן, עמ' שנח-שנ; הרב חיים אמסלם, מזרע ישראל, עמ' יג, ועוד).

עמדת הרמב"ם משקפת היטב את המתח שבין זיהוי לזהות. ההלכה מחוללת זיהוי. אבל על הגר לפעול למימושה של הזהות היהודית המתגלמת בשמירת תורה ומצוות. הגר לעולם לא יודח מזיהויו היהודי, אבל לא תמיד יהיה חבר בקהילת הזהות היהודית הממשית; עניין זה רובץ לפתחו.

(כי תבוא תשפ"ב)