הגישה העתיקה: מניעי המתגייר אינם רלוונטיים – חלק ראשון

פרק לב

בפרקים הקודמים עמדתי על כך שבהלכה התנאית התחוללה תמורה דרמטית, ושאלת מניעי המתגייר עומדת לדיון. המונחים הקוטביים מעצבים את הדיון הם: גיור "לשם שמיים" או גיור מטעמים אחרים. למרות האמור, הגישה העתיקה נוכחת בצורה ברורה. כך שנינו במשנה: "הנטען על […] על הנכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו" (יבמות פרק ב, משנה ח).

המשנה עוסקת באדם שיש חשש לגביו כי קיים יחסי אישות עם נוכרייה ובעקבות זאת התגיירה האישה כדי להינשא כדת וכדין ליהודי. המשנה קובעת כי לכתחילה אין היתר לבני הזוג להינשא זו לזה. אבל אם בכל זאת נישאו, הנישואים תקפים ואין כופים אותה להתגרש. זאת, למרות שברור הדבר כי מניע הגיור היה "לשם איש". נוסח המשנה הוא חד וברור: ההבחנה בין לכתחילה לדיעבד חלה רק ביחס לנישואין, ולא ביחס לגיור עצמו. המשנה לא קובעת כי הנוכרייה אינה גיורת או שהיא גיורת רק בדיעבד. מנוסח המשנה עולה בבירור ששאלה זו לא עמדה כלל על הפרק. שכן, לפי המסורת העתיקה, מניעי המתגייר אינם כלל. כך אכן הבין התלמוד את דברי המשנה וקובע: "הא גיורת מיהא הויא" (יבמות כד, ע"ב). התלמוד עצמו מעמת את המשנה עם ברייתא המציגה את הגרסאות של המסורת החדשה:

"ורמינהי: אחד איש שנתגייר לשום אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים, לשום עבדי שלמה – אינן גרים, דברי ר' נחמיה; שהיה רבי נחמיה אומר: אחד גירי אריות, ואחד גירי חלומות, ואחד גירי מרדכי ואסתר – אינן גרים, עד שיתגיירו בזמן הזה; בזמן הזה ס"ד? אלא אימא: כבזמן הזה!".

לנוכח קיומה של מסורת אחרת עולה השאלה מה היחס בינה לבין המשנה. התלמוד מבין שאין דרך ליישב בין שתי המסורת ולפיכך מביא מסורת הלכתית יצוקה: "הא איתמר עלה, א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם".

קביעת מסורת זו היא נחרצת – "כולם גרים", היינו, למניע אין רלוונטיות כלל. בהקשר זה בולט ההבדל בין דברי התלמוד הבבלי לבין דברי התלמוד הירושלמי שבו עסקנו בפרק הקודם:

"רב אמר הלכה גרים הם ואין דוחין אותן כדרך שדוחין את הגרים תחילה אבל מקבלין אותן וצריכין קירוב {פנים שמא} (פעם שניה) (ל) גייר!  לשם" (קידושין, פרק ד, הלכה א, מהדורת זוסמן).

נוסח הירושלמי משובש והוצעו בו פרשנויות רבות. לפי קריאה אחת של הטקסט, רב טוען שהגיור של הנטענת תקף שמא "התגיירה לשם", היינו שמא גיורה היה כן ואמיתי. לפי קריאה שנייה, הנוכרית צריכה גיור נוסף שיהיה כן או שיהיה לשם שמיים.

קשה להכריע בנוסח הדברים המדויק שבירושלמי. חכמי ישראל התייחסו בדרך כלל לנוסח הדפוס שבירושלמי שבו נאמר: "שמא גיירו לשם" ופירשו זאת – "לשם שמיים" (ראו לדוגמא שו"ת הרב אליהו גוטמכר. יורה דעה, סימן פו ; שו"ת אור שמח, סימן לב, ודיונו המקיף של הרב חיים אמסלם, זרע ישראל, חלק ראשון, פרק ג, עמ' קצב – קצו). לפי קריאה זו, הירושלמי מכיר כבר בחשיבות המניע – לשם שמיים, אבל גם לפי קריאה זו, המקור התנאי אינו מניח שמניע זה דומיננטי ודי בכך שיש אפשרות שהוא קיים.

יש הבדל בין המובאה התנאית בתלמוד הבבלי המשקף את המסורת הקדומה, שבה שאלת המניע לא עומדת על הפרק, לבין הנוסח הירושלמי, שאחת האפשרויות לפרשו היא כמניח שדי באפשרות שיש מניע לשם שמיים. לפי נוסח כתבי היד יש אפשרות שהירושלמי אינו מתייחס כלל למניע הדתי – לשם שמיים – ודורש כי המתגייר יתגייר מתוך רצון כן להתגייר, ומסתפק בכך.

העובדה שלפי המסורת העתיקה המניע לגיור אינו רלוונטי חוזרת ועולה בשאלת התלמוד: "אי הכי, לכתחלה נמי!". אם מניעי המתגייר אינם רלוונטיים, מדוע יש למנוע לכתחילה מהנוכרייה המתגיירת לשם אישות מלהינשא? על כך משיב התלמוד: "משום דרב אסי, דאמר רב אסי: 'הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים וגו'" (יבמות כד, ע"ב). בספרות הראשונים יש דיון רב בשאלה מהי לזות השפתיים: האם היא מתייחסת לגיורה של האישה או לפעולת הנישואין. ברם, לא סביר להניח שהיא מתייחסת לגיור האישה, בלשונו של הרמב"ן: "דאי ס"ד ספק גיורת היא אע"פ שכנס יוציא דאוקמה אחזקתה וגויה היא עד שיודע לך במה נתגיירה, וכל שכן דכיון שכנס אלומי אלמיה לקליה" (רמב"ן, שם). לזות השפתיים אמורה, אפוא, להתייחס למניעי האישה להתגייר או להינשא, ובין כך ובין אחרת האשה גיורת. כי מניעי המתגייר אינם רלוונטיים.

(משפטים תשפ"ג)