הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
פרשת כי תבוא פותחת בעניין הבאת הביכורים, הקשורים קשר בל ינתק עם אדמת ארץ ישראל. אחד מהדברים אותם צריך מביא הביכורים לומר תוך הבאת הביכורים הוא מקרא הביכורים המביא תיאור היסטורי של תולדות ישראל מלבן (ארמי אובד אבי) דרך ירידתם מצרימה ועד לאותו הרגע בו עומד מביא הביכורים בביהמ"ק.
עד ירידתם למצרים המסופרת בנוסח מקרא הביכורים היו בני ישראל רועי צאן שהיא בחינתו של הבל. אולם, עם כניסתם לארץ מתווספת לזהותם בחינת ה"עובד אדמה" שהיא בחינתו של קין. (זוהי גם בחינתו של עשיו לעומת בחינתו של יעקב – וזה מה שקיבל עליו יעקב בלקחו גם את ברכתו של עשיו להיות זה המשלב בין שתי תכונות אלה שהתבטאו עד אז בשני אחים לאדם אחד).
קין בהביאו קרבנו הביא "מקץ ימים", כלומר, בסוף העונה, בבחינת "מכירת סוף עונה", ממה שנשאר מפירותיו ולא מהמשובחים שבהם. כביכול אומר הוא: "את המיותר לי אני נותן למי שמיותר בעולם". אם כן אם מה שמיותר מתגלה גם כמפריע לי אזי אני צריך להיפטר ממנו.
לעומתו, הבל הביא "מבכורות צאנו ומחלביהן" כלומר, מהראשית המשובח והמעולה לראשון ולעליון. הבאת הביכורים מעידה על האפשרות של האחוה וכי מכירים בחשיבות ועליונות הזולת כזולת.
ובעצם הבאת הביכורים לכהן לאחר הכניסה לארץ מראה שהמטרה של הבאתם היא תיקון חטאו של קין. שהרי, בחברה הישראלית אין לכהן שום אחיזה בקרקע, אין לו משלו כלום חוץ ממתנות כהונה והוא חי בחסדיהם של אחיו מישראל. אין לו קנין ארצי והוא בבחינת הבל רועה הצאן.
האדם נתון תמיד במצבו הקיומי של קין. בהביאו ביכורים אל הכהן, בחינת הבל, הוא מעיד על רצונו הכן והאמיתי להתקרב אל ד' דוקא דרך הבאת הביכורים הבאים מן הארץ אשר נתן ד' לישראל נחלה לרשתה. משום כך הוא מספר ומתאר את כל הסיפור מאז ארמי אובד אבי ועד היום.
זאת הסיבה העמוקה לכך שנתנה התורה לישראל דוקא בחג הביכורים, כי כל ייעודה של התורה כולה הוא דוקא היותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש". ממלכת כהנים למען הגויים וגוי קדוש בעצמו.
הזכות על ארץ ישראל קשורה בוידוי הביכורים. אותו וידוי שעדיין חסר במימד המדיני הרשמי של מדינת ישראל. ולכן, אם הציונות המדינית אינה מקושרת לשורשים ההיסטוריים ולערכים התרבותיים של הזהות העברית, אין לה כל זכות על הארץ הזאת ולכן "השטחים" הם כבושים וכל מערכת ההאשמות יכולה להתפתח מנקודה זו באופן שיטתי ללא מענה והצדקה.
ואכן, בלי שיהיה לכאורה קשר בין ענייני הפרשה להפטרה (שהרי נמצאים אנו בשבעה דנחמתא) יש לציין כי היא מבשרת גם היא את הגאולה שבא תבא בכל מקרה. "אני ד' בעתה אחישנה" ההכרה בכך שד' הוא הנותן לנו את הארץ לנחלה היא הזכות (והחובה) לרשת אותה: "והיה כי תבא אל הארץ (בבחינת) אשר ד' אלקיך נותן לך נחלה (כי אז) וירשתה וישבת בה" כי יתגלה כי על אף הנראה, "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".
(כי תבוא תשפ"ב)
