אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת כי תבוא מקפלת בתוכה את מעמד הברכה והקללה. טקס שבני ישראל צוו לערוך בכניסתם לארץ ישראל. עניינו עיקרו של המעמד בחידוש הברית שבין עם ישראל לבין האל. פרשת הקללות והברכות פותחת בפסוק: "ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר, שמור את כל המצווה אשר אנכי מצוה אתכם היום". על משמעות הציווי 'שמר' המופיע בפסוק משמיענו הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש: "שמֹר הוא מקור: השמירה. אחרי שנחתם מתן המצוות, מתחיל תפקיד לשמור את המצוות, הוה אומר: להבטיח לעד את ידיעתן ואת קיומן". הרש"ר הירש מבין את הפסוק באופן שעם קבלת כל מצוות, עם השלמת מלאכת החקיקה המופיעה בתורה מוטלת החובה לשמור את המצוות. שמירת המצוות אינה מסתכמת באכסונם בארון החוקים. אלא החובה היא להבטיח שני דברים. הראשון תפקידו להבטיח את ידיעת והפצת המצווה-החוק, באופן שכולם ידעו ויכירו את החובות החלות עליהם, והשני להבטיח שהמצוות ישמרו והחוקים יאכפו.
ראוי להתבונן היטב היטב במעמד הברכה והקללה, ולעמוד על אופיים וטיבם, עניינים רבים מקופלים בה, ולימודים חשובים בוקעים ממנה. תקצר היריעה כאן לדון בכולם, אך פטור בלא כלום אי אפשר, ונבקש, כאן, לייחד את הדיבור לאחד 'מהארורים' שפרשת הקללה מקפלת בתוכה, והכוונה לפסוק שקובע: "ארור משגה עיוור בדרך". האיסור שלא להכשיל עיוור מוכר מספר ויקרא ומקורו בציווי "לפני עיוור לא תתן מכשול". במדרש מובהרת החובה והיא מניחה שהעיוור הוא מי 'שסומה בדבר', ור' שלמה יצחקי, רש"י מוסיף: "ולפני עור לא תתן מכשל – לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו".
ר' משה חיים לוצאטו, הרמח"ל בספרו 'מסילת ישרים', מבקש להניח את היסוד הנפשי שעומד בסיס הציווי 'לפי עיוור, וכך הוא משמיענו: "אך זאת היא חובת האדם הישר, כאשר יבוא איש להתייעץ בו, ייעצהו העצה שהיה הוא נוטל לעצמו ממש, מבלי שישקיף בה אלא לטובתו של המתייעץ, לא לשום תכלית אחר, קרוב או רחוק שיהיה. ואם יארע שיראה הוא היזק לעצמו בעצה ההיא, אם יכול להוכיח אותה על פניו של המתייעץ, יוכיחהו. ואם לאו, יסתלק מן הדבר ולא ייעצהו. אך על כל פנים, אל ייעצהו עצה שתכליתה דבר זולת טובתו של המתייעץ, אם לא שכונת המתייעץ לרעה, שאז ודאי מצווה לרמותו"
על תכלית החובה להימנע מלהכשיל את העיוור ועל היקפה של החובה אנו מוצאים אצל הרש"ר הירש, שקובע: "עלינו להיות זהירים במעשינו ובדברינו – לבל יסכנו את שלום רענו מבחינה חומרית או מוסרית. לא רק סומא מבחינה גופנית קרוי עוור; אלא כל מי שנתעוור מבחינה רוחנית או מוסרית, כל מי שנסתנוור מחמת תאווה – אף הוא בכלל עוור. ולפיכך לא רק השם אבן בדרכו של סומא, אלא כל המשיא עצה שאינה הוגנת".
הרש"ר הירש מזהה שלושה סוגים של עיוורון שהציווי מיוחס להם, וכך הוא משמיענו: "אל תתן מכשול בדרכו של עיוור בעיניו, ברוחו או בליבו". במשנתו של הרש"ר הירש על שלושה סוגי עוורים דיברה התורה, על העיוורון הפיזי, אדם שאינו יכול לראות, על העיוורון הרוחני ועל העיוורון בליבו. האיסור המוטל על האדם בהקשר לעיוורון הראייתי אומר הרש"ר הירש "אל תשים דבר בדרכו, וסלק כל דבר מדרכו, שהוא עלול להיכשל בו". האחריות המוטלת על האדם ביחס לעיוור זה נחלקת לשני דברים הראשון ההימנעות מהצבת מכשולים, והשני החובה להסיר כל מכשול שאפשר להיכשל בו.
ביחס לעיוורון ברוחו, מסביר הרש"ר הירש שאלו מוסבים ל"כל אדם החסר הבנה וניסיון", ביחס לאלו, מסביר הרש"ר הירש, מוטלת החובה על האדם "להיות להם מורה דרך", כאשר מזהיר הרש"ר הירש מפני אפשרות שמא האדם יחטא לתפקידו וישיא עצה שאינה הוגנת, כאן מזהיר הרש"ר הירש את האדם ומבקש להזכיר שהאל בוחן כליות ולב יזהה את כוונתך האמיתית, וידע להיפרע ממך אם תורה הוראה לעיוור שיש בה כדי להכשילו. המבחן, אותו מציע הרש"ר הירש, כאמת מידה לבחינת טיב העצה שאדם משיא לעיוור ברוחו היא "אם אתה נותן עצה הוגנת לפי מיטב הבנתך, כאילו מדובר בענייניך שלך, או שמא הנך מנצל לרעה את האמון שניתן לך". את העיוורון ברוח מייחס הרש"ר הירש, בעיקר לצעירים ובני נוער. לגביהם הסכנה שבהטעייתם היא קשה שכן, הדרך שתכווין אותם אליה, או הגישה שתבקשו להנחיל להם, תשפיע ותהדהד אצלם משך שנים ארוכות, עד לתקופה שהם יוכלו לשפוט את הדברים בעצמם. וכך מציג זאת הרש"ר הירש: "מה שאתם תראו להם ותלמדו אותם בדיבור ובדוגמה אישית כאמת וטוב, הם יחשיבו זמן ממושך כאמת וכטוב. את חייהם הם יבנו על כך, עד אשר הם ידעו לבדוק ולבחון בעצמם" מכאן להזהרה שמזהיר הרש"ר הירש "אוי ואבוי להם, אם לא בתום לב תלכו עמהם, אם תציעו להם תורה כוזבת תחת האמת, את הרע תחת הטוב, את העקוב תחת המישור. יבור יום והם יתעוררו – ויקללו אתכם – ואת הקללה הזאת ישמע ה'".
לגבי העיוור בליבו, המאפיין את סוג העיוורון הזה מסביר הרש"ר הירש מוסב לכאלו "שליבם נתון לפיתויים, קלי דעת ונוחים לחטוא, שחסרה להם רק ההזדמנות לכך. סוג השלישי מכוון להמון, לאותם אלו שדעתם נתונה לעיצוב ולהנדוס תודעתי ללא כל מאמץ, שכן אלו לא יבדקו את הדברים, הם לא יבחנו את המסר, הם יאמצו אותו בקלות. על הלוקים בעיוורון הלב, אומר הרש"ר הירש "מילה אחת של קלות דעת היוצאת מפיכם עלולה להצית להבה בנפשם ולשווא תבקשו לכבותה".
מדינת ישראל מצויה במערכות בחירות חוזרות ונישנות. השיטה הדמוקרטית מושתת על אמון שהציבור נכון לתת למפלגה ולרשימה מסויימת, שתפעל עבורה בכנסת. האמון, הקול, שהציבור נותן לרשימה כזו או אחרת, מושתת על רעיונות, מסרים, אידיאולוגיות, שהרשימות, נבחרי הציבור והמועמדים שדורשים את אימון הציבור ואת קולם, פיזרו והפיצו כמשנתם הפוליטית. המצב בו נבחרי הציבור מבטיחים דבר לבוחר, כדי לרכוש את אמונו לפני הבחירות, ולאחר הבחירות הם חוזרים בו מהם, עולה כדי לפני עיוור לא תתן מכשול. העושה כן לא יוכל להיסתתר אחרי אמירות הבטחנו מספר הבטחות ליבה וחזרנו מחלק מהם. או המציאות הפוליטית נכפתה עלינו, או בשינוי מהבטחות הבחירות אנו מצילים את המדינה. כל אלו אינם מתיישבים עם חומרת הרעיון והיחס שהתורה מיחסת למי שמכשיל עיוור, עליו מכריזה התורה ,ארור משגה עיוור בדרך".
(כי תבא תשפ"ב)
