העין והאוזן

"רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה: אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֹת֙ ה' אֱ-להֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם: וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹת֙ ה' אֱ-לֹֽהֵיכֶ֔ם …"

על יסוד פסוקים אלו מנסח הרמב"ם את עיקרון 'הבחירה החופשית' : "רשות לכל אדם, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק…" . עיון קל יראה כי התהליך המתואר בתורה כולל שני שלבים: שלב א- לראות (ראה) שלפנינו שתי דרכים. שלב ב- הדרך להגיע אל הברכה  או חלילה אל הקללה, שהן שתי הדרכים המוצעות, הינה לשמוע (אשר תשמעו) אל מצוות ה' או חלילה לא לשמוע. כדי לדעת שיש שתי דרכים מספיקה הראייה. כדי להגיע ולהשיג את הברכה צריך לשמוע, לא לראות.

 הראייה הינה מקרוב, פלקטית, בהירה, ו – 'אין לאדם אלא מה שרואות עיניו'. השמיעה הינה מרחוק, דינמית, זוקקת פענוח של המקור, משתנה ורב-שכבתית. לשיטת 'הרב הנזיר' ('קול הנבואה'), ראייה ושמיעה הן שתי צורות התבוננות על העולם. לשתי נקודות המבט, קיימים גם שני סוגי היגיון בהתאמה, ההיגיון החזותי וההיגיון השמעי. החזותיות מאפיינת את התרבות וההיגיון היווני. בשל כך, מי שינסה למצוא את הא-ל בדרך חזותית לא יצליח בכך שהרי הוא א-ל מסתתר. השמעיות מאפיינת את התרבות וההיגיון העברי.

השמיעה הינה פעולה קוגניטיבית המחייבת הקשבה לעולם הגלוי והנסתר. השומע מנסה לפענח וליתן משמעות לגלי הקול המגיעים לאוזניו הרחק מעבר לצליל. הצליל, כמו המציאות, מייצג מקור, המהווה אף הוא סמל למקור נוסף וכן הלאה. בדומה למציאות, הקול מייצג דינמיות רב-שכבתית בעלת עומק רב.

עקרון 'הבחירה החופשית' מחייב, אם כן, בשלב ראשון את הראייה החזותית, דהיינו ההבחנה בשתי הדרכים. התמונה הזו בהירה לעין כל, אין דרך שלישית. אין דרך לעמוד על הגדר, להתעלם, או לסגור את העיניים. בפני כל אחד מאתנו ניצבות ועומדות שתי הדרכים ומחכות להכרעתנו. בכל נקודת זמן נתונה נמצא האדם בשלב ההכרעה בין שתי דרכים. ברם, ההכרעה התודעתית בשלב א אינה מספיקה. בכדי להגיע אל הברכה צריך להפעיל את ההיגיון השמעי (=אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ).

לשמוע אל מצוות ה' אינה 'מילה זוטרתא'. הפיתויים, המציאות המתעתעת, ההסתתרות של הא-ל, ועוד, מאתגרים כל יהודי באשר הוא לזכות ולשמוע את מצוות השם. תהליך הבחירה ללא כיסוי. (ראה תשע"ח)