אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת כי תשא מקפלת בתוכה את חטא העגל. חטא העגל מהווה נפילה ציבורית גדולה של עם ישראל. במדרש אנו מוצאים את יחס האל לחטא העגל כחטא הקשה ביותר, וכך הוא לשון המדרש: "כל מה שעשיתם מעשה עגל קשה עלי מן הכל".
כדי להבין את שורש החטא וכיצד הוא התפתח נזכיר את תקציר העובדות כפי שאלו מתוארות במקרא. בהתאם למתואר עניינו של חטא העגל נסוב סביב העובדות הבאות: לאחר מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדברות עולה משה להר סיני כדי לקבל את התורה כולה, תקופת הלמידה, ההכשרה והחפיפה שנדרש משה לבצע הוא ארבעים יום וארבעים לילה. משה הולך לקבל את התורה ובני ישראל ממתינים לו בארץ למטה, סופרים את הימים וממתינים לבואו. ואז, וכך אנו קוראים בפרשה "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרון, ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוקים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלינו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו". פסוק זה 'הוא המפתח לעניין העגל ולדעת מחשבת עושיו' בני ישראל סופרים 40 יום ומשה לא מגיע, משה מתעכב, מאחר לפי ספירתם של בני ישראל, ולא רק שמאחר אלא גם עם ישראל אינו יודע מה עם משה.
לפי ר' משה בן נחמן, הרמב"ן, הרי שדרישתם של בני ישראל נבעה מכורח המציאות החדשה של היעדר מנהיגות, וכך כותב הרמב"ן: היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים על פי ה' ביד משה, הנה אבד ממנו. נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו על פי ה' בידו". כך מובא בחיבור 'הדר זקנים', לקט פירושים מאת בעלי התוספות, שמסבירים: "קום עשה לנו אלהים. שופט דיין מנהיג ודבר".
במצב דברים זה פונים בני ישראל אל הדמות הבכירה שאחרי משה, במקרה זה מדובר באהרון. כאשר הפניה לאהרון אינה פניה של קומץ אנשים אלא מדובר בפניה של העם, כך למשל מדייק, הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש, בפירושו: "ויקהל העם על – אהרן. "הקהל על -": לבוא על מישהו באסיפה המונית, לגבור על מישהו בכוחה של אסיפה המונית."
מתוך דרישתם של בני ישראל למנהיגות אחרת. מנהיגות שתחליף את האיש משה שבני ישראל אל יודעים מה קורה איתו, ועם ישראל לא יודע מה קורה איתו פרק זמן של מעל 40 יום, אבקש לצאת אל אחת הסוגיות שמעסיקות את השיח הישראלי בתקופה האחרונה, והכוונה לשאלת הכרזת נבצרות על מנהיג מכהן.
התבוננות במקרא יכולה ללמד על לא מעט מצבים בהם התעוררה ספק ביחס ליכולת מנהיגים להמשיך את הנהגתם ופועלם כשלוחי הציבור. התבוננות במקרים אלו יהיה בה כדי לסייע בשאלה מהי 'נבצרות' וכיצד יש להתמודד עם מצבים מעין אלו.
נבצרות לנוכח פטירתו של המנהיג
חז"ל ופרשני המקרא עסקו רבות בשאלה מה גרם לבני ישראל להציף בפני אהרן את הבקשה למינוי חלופה למשה. אחת התשובות שחז"ל מזכירים לקוחה מהתלמוד הבבלי, שם מתוארים הדברים באופן הבא: "לסוף ארבעים יום בא שטן ועירבב את העולם, אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: באו שש – ולא השגיחו עליו. מת – ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו". התלמוד מתאר לנו את הרקע לדרישת העם, בכך שהיה כאן התערבות של השטן. השטן, לפי חז"ל, בא לעם ישראל וסיפר להם שמשה מת, תחילה בני ישראל לא האמינו לו, אולם העיכוב בחזרתו, והעובדה שהשטן הראה להם את מיטתו של משה, היתה זו שהיוותה היסוד לדרישת עם ישראל למנהיגות.
ממדרש זה ניתן ללמוד שני דברים, הראשון שמותו של מנהיג מהווה 'נבצרות' שמצדיקה את הדרישה למנהיגות חלופית. דבר שני שהשטן היה צריך להוכיח את טענתו ובני ישראל לא קיבלו את גישת הסתם אלא רק לאחר שהשטן הראה לבני ישראל את מיטתו של משה.
נקודה שלישית קיימת הדרישה צריכה להיות כללית "ויקהל העם על אהרון", הדרישה למילוי הוואקום שנוצר עם היעדר המנהיג צריכה לנבוע מתוך העם.
דומה שבנסיבות אלו קיימת הצדקה להודיע על נבצרות ועל חיפוש אלטרנטיבה אשר תנהיג את העם. ואכן אהרן נרתם ומסייע לבני ישראל ליצור אלטרנטיבה. הגם שכוונותיו של אהרן היו טהורות, הוא לא ניסה לשכנע אותם שאין מקום למנהיגות אלא הוא מנסה לתת להם את מבוקשם.
מנהיג שמודיע – איני יכול עוד
הכל מכירים את ישיבת הממשלה המפורסמת שבה מנחם בגין הכריז 'איני יכול עוד'. כאשר הקריא ואמר: "אני לא יכול למלא את התפקיד הזה". בגין לא היה הראשון להכריז איני יכול עוד. והראשון שהכריז על דברים דומים היה משה רבינו, נכון משה לא התפטר מתפקידו אלא המשיך למלא את שליחותו הציבורית ובכל זאת היה זה משה שאמר: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני", ובספר דברים חוזר משה על הדברים ואומר: "לא אוכל לבדי שאת אתכם". מסביר הרש"ר הירש: "לא אוכל לבדי שאת אתכם – דבר זה כולל את מילוי התפקיד הכללי הנובע מהחובה המוטלת על משה להנהיג את העם הזה" בעקבות בקשתו של משה מצווה האל את משה לאסוף 70 איש מזקני העם. את הדרישה לאסוף 70 זקנים ועיקר תפקידם מסביר הרב צבי נפתלי ברלין, בפירושו 'העמק דבר': "וזקני העם היה משום כח הנהגה לעם". מעין פרלמנט ראשון שמוקם בעם ישראל ואשר אמור משה לחלוק עם זקנים אלו את נטל ההנהגה. והדברים מובהרים פעם נוספת בנאום האחרון של משה בספר דברים באומרו: "איכה אשר לבדי טרחכם, משאכם וריבכם. הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם". ומסביר כלי יקר: "הראשים שהזכיר אינן הדיינים כי אם נשיאי השבטים".
המייחד נבצרות זו שהכרזתה אינה באה מצד העם אלא היא מגיעה על רקע גדולתו של מנהיג שמודע למציאות ומבקש להכריז על נבצרותו.
מכאן שנבצרות יכול להכריז המנהיג עצמו. ואז עומדות בפני המנהיג שתי חלופות האחת זו שהלך בה משה, ואשר עניינה הכרת המנהיג במגבלותיו וצירוף אנשים נוספים שיישאו ויחלקו את נטל ההנהגה. והחלופה השנייה היא זו שפעל על פיה מנחם בגין ז"ל ואשר מנהיג צריך להכריז איני יכול ואז לשוב לביתו.
נבצרות לנוכח מחלה
חלופה נוספת ואפשרית באמצעותה ניתן להכריז על נבצרותו של מנהיג הינה כאשר פוקדת אותו מחלה המקשה על המשך תיפקודו הציבורי או המונעת ממנו מלבצע את תפקידו הציבורי. במקרא אנו מוצאים מספר מקרים בהם מנהיגי ציבור שחלו או שיכולתם להנהיג נפגעה בעקבות מחלה או לקות גופנית.
המקרה הראשון הוא הסיפור של שמשון. שמשון אחד המנהיגים שפעל בתקופת השופטים. בהתאם לסיפור המקראי שמשון נלחם בפלישתים. שמשון מוכר בזכות גבורתו ההירואית והלא אנושית שניחן בה והמגוייסת לטובת המלחמה בפלישתים. פלישתים נכונים לבצע כל פעולה כדי להסיר את האיום השמשוני, ובעקבות מאמצים קדחתניים הם מצליחים לפצח את סוד כוחו של שמשון, והטמון בשערות ראשו.
בווידוי מיוחד מגולל שמשון את סודו לדלילה, וכך הוא מתאר: "נזיר אלוקים אני מבטן אמי אם גולחתי וסר ממני כוחי וחליתי והייתי ככל האדם". דלילה מוסרת את הסוד לפלישתים ואלו מנצלים את שנת שמשון כדי לגלח את שערות ראשו. כוחו של שמשון סר ממנו ופלישתים אוסרים את שמשון ומעוורים, אוסרים אותו ומעבידים אותו. לא ברור כמה זמן נמצא שמשון בבית האסורים וכמה זמן לוקח מרגע שהוא נתפס על ידי פלישתים עד לרגע שבו פלישתים מבקשים לחגוג את נצחונם הגדול ואת נפילתו של שמשון. אולם בפירושו של הרב משה יצחק אשכנזי, פרשן המקרא בין המאה ה-19 ומחבר הספר "הואיל משה" שקוצב את פרק הזמן שממועד נפילתו של שמשון ועד למותו כתקופה שמשתרעת על פני שנה. אם נשאר נאמנים לפירוש של הספר 'הואיל משה' הרי שעם ישראל מצוי במצב שבו מנהיגם עיוור, ונמצא בבית האסורים פרק זמן של שנה, כאשר לא ידוע האם ישוחרר, אין מי שישחרר אותו, וגם אם ישוחרר ספק אם יוכל להנהיג לנוכח היותו נטול יכולת ראיה. ולמרות זאת, עם ישראל אינו מבקש להדיח את שמשון מהנהגתו, ועם ישראל מקבל את מנהיגותו עד ליום מותו של שמשון, וכך אנו קוראים: "וירדו אחיו וכל בית אביהו וישאו אותו ויקברו אותו".
מקרה נוסף אנו מוצאים אצל שאול המלך, שבעקבות חטאו אנו קוראים: "ורוח ה' סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה מאת ה'". שאול נקלע לסוג של מרה שחורה, ככל הנראה הדבר אינו מתפרסם ויוצא החוצה ועבדי שאול מצניעים עובדה זו כדי לא לפגוע במנהיגות ומלכות שאול. תחת זאת מבקשים הצוות הקרוב אל המלך שאול לטשטש מצבי רוח אלו ולפתור זאת באמצעות איתור של אדם שיודע לנגן בכינור, ואשר תפקידו יהיה לנגן לשאול כל אימת שמצב רוחו רעה עליו. מצבי רוחו של שאול הביאו אותו למצב שמתאר לנו הכתוב: "ויהי שאול עויין את דוד", בעקבות כך שאול מנסה לפגוע פיזית בדוד כך למשל מתאר לנו הכתוב: "ויטל שאול את החנית, ויאמר אכה בדוד ובקיר, ויסוב דוד מפניו פעמים". בהמשך מצווה שאול "וידבר שאול אל יונתן בנו ואל כל עבדיו להמית את דוד". ואולי החמור מכל היה שבעקבות מצבו מוציא שאול להורג את כל כהני העיר נב, "מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב".
סיפור נוסף אנו מוצאים אצל חזקיהו מלך יהודה, שפעל בתקופת ישעיהו הנביא. בעניינו כותב לנו המקרא: "בימים ההם חלה חזקיהו למות" ולא סתם תיאור על דרך הגוזמה אלא גודל מחלתו והיותה מהווה סכנה קיומית לחייו של חזקיהו ממשיך ומתאר הכתוב: "ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה". והנה כתוצאה מתפילתו של חזקיהו מצווה הנביא ישעיה לשוב אל חזקיהו ולבשר לו שלא רק שהוא הולך להבריא ממחלתו הקשה אלא שהוא הולך לחיות עוד 15 שנה. אמנם מדובר כאן במחלה קשה שפקדה את המלך חזקיהו ועדיין לא ניתן היה להכריז על נבצרותו אולם כל עוד יכול המלך למלא את תפקידו גם אם מצבו הבריאותי הוא סופני, הוא ימשיך וימלא את תפקידו.
דומה כי מאירועים אלו עולה כי לקות שמנהיג סובל ממנה, או מחלה אנושה אינם בהכרח עילה להוצאת מנהיג לנבצרות. אולם וככל שהמצב הבריאותי של המנהיג יכול לפגוע בשיקול הדעת של המנהיג ראוי, נכון וקיים הכרח להדיח את המנהיג מתפקידו.
במקום סיכום
מחטא העגל ניתן ללמוד שהבקשה להוצאת מנהיג לנבצרות צריכה להיות של 'העם' ואם נתרגם זאת לימינו שלוחיו. נבצרות יכולה להיות כאשר המנהיג אינו יכול לשמש עוד בתפקידו. ונוצר חסר מנהיגותו שיש בו כדי לפגוע בציבור. ככל שהפגיעה גדולה כך גם עולה הצורך להכריז על נבצרות והחלפת המנהיג. כמו כן נבצרות יכול להכריז המנהיג עצמו כאשר הוא מבקש להניח את כס ההנהגה ולשוב אל ביתו. מחלה אינה בהכרח עילה לנבצרות אולם מחלה שיש בה כדי לפגוע בשיקול הדעת של המנהיג יכולה להיות בהחלט עילה לנבצרות.
(כי תשא תשפ"ג)
