הברכות על הדברים ה'שוליים'

חכמי הגמרא תיקנו לנו סוגי ברכות שונות (ברכות ס, ב). למשל, כשיתעורר משנתו יאמר "א-לוהי, נשמה…"; כשישמע את קול התרנגול יברך "הנותן לשכוי בינה.."; כשיפתח את עיניו, יברך: "פוקח עוורים"; כשיפשוט את איבריו ויתיישב על מיטתו אחר שהיה אסור בכבלי השינה, יברך: "מתיר אסורים"; כשילבש את בגדיו, יברך: "מלביש ערומים"; כשיעמוד על רגליו, יברך: "זוקף כפופים"; כשיניח רגליו על הארץ, יברך: "רוקע הארץ על המים"; כשינעל את מנעליו, יברך: "שעשה לי כל צרכי"; כשיתחיל ללכת, יברך: "המכין מצעדי גבר"; כשיחגור את חגורת מכנסיו, יברך: "אוזר ישראל בגבורה"; כשיניח על ראשו כיסוי, יברך: "עוטר ישראל בתפארה"; וכשירחץ פניו, יברך: "המעביר חבלי שינה מעיני" וכו'.

אבקש לעצור ולחשוב – חכמים תיקנו לברך בשם ומלכות על נעליים? על חגורה? על כובע? על 'קוקוריקו' של תרנגול? מדוע ראו חכמי הגמרא לתקן ברכות בשם ומלכות על דברי חסרי ערך? ומדוע אין אנו מברכים על הדברים הגדולים שעינינו רואות היום – על טיסה במטוס או נסיעה באוטו?

מי שחי בכפר באתיופיה, לא מתקשה בשאלות הללו, כי בתקופת חז"ל כל הדברים הללו היו בגדר נס שראויים לברכה בשם ומלכות. אדם ללא נעליים זה בעצם אדם ללא שום אמצעי תחבורה.

סבי אבא דג'ן גדעון מנגשה זצ"ל נוהג היה, מפעם לפעם, להוציא שק קטן המלא בעפר, למששו ולהחזירו בחזרה לשק. תמהתי על המנהג – מה כל כך מיוחד בעפר הזה? אך פחדתי לשאול. יום אחד גיליתי את הסוד: העפר מירושלים עיר הקודש. התרגשתי מאוד. כמו כל ילד יהודי אתיופי, חשבתי שבירושלים הכול עשוי מזהב. דמיינתי לעצמי ארץ זבת חלב ודבש, מקום אוטופי שאין בו שנאה ותחרות ומלא באהבת אדם. חלום אוטופי זה ואת הכמיהה לירושלים, ספגתי מסבי, מהוריי ומהסביבה הישראלית אשר גדלתי בתוכה. וכך גם מספר מר יעקב אליאס מכפר ווזבה: "כמעט כל הורה היה מספר על ירושלים. כל ארץ ישראל היא ירושלים. הם היו מספרים לנו שאנחנו כרגע בארץ זרה, זו לא ארץ שלנו ויבוא יום שאנחנו נחזור לירושלים… ובירושלים, שם לא צריך לחרוש ולעבוד קשה, שם אפשר לקבל יבול פי כמה מאשר באתיופיה שם ברכת א-לוהים על האדם ועל הארץ. שם לא צריך לגדל ירקות, שם אתה רוצה דבש- אתה הולך לנהר הדבש ואם אתה זקוק לחלב לא צריך פרה, הולכים לנהר החלב. שם לחם אחד מספיק למשפחה שלמה שאינה מסוגלת לגמור אותו כי ברכת א-לוהים עליה…" (יעקב אליאס, הגשר הראשון- עדותם של חניכים יהודים יוצאי אתיופיה בכפר בתיה (עורך: עזריאל קמון) 1995-1955 עמ' 9).

כוחו של חלום זה וכוחה של אמונה זאת הם שנשאו אותנו, והפיחו בנו רוח חדשה, במסע המפרך במדבריות סודן. אני זוכר שבאמצע הלילה הגיעו אלינו אנשי המוסד ולקחו אותנו במשאית. הם הביאו לנו לשתות משהו מתוק, מיץ, אבל אני לא ידעתי מה זה מיץ, מעולם לא טעמתי מיץ. חשבתי שאני הולך לשתות מים ופתאום הרגשתי טעם מתוק בפה. מיד חשבתי שאנו ככל הנראה קרובים לירושלים, כי בוודאי המים המתוקים הללו הם מירושלים. לארץ ישראל הגעתי עם קרובי משפחתי. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי ברז מים – המדריכה סובבה את הברז ויצאו מהקיר מים, זה היה נס גדול. לצערנו המדריכה לימדה אותנו לפתוח את הברז אבל היא לא העלתה על דעתה שצריך ללמד אותנו לסגור את הברז. המים זרמו כל הלילה… למחרת למדנו לסגור את הברז. כל דבר היה נס. המקרר, השירותים התאורה. לעלות לאוטובוס זאת הייתה חוויה.

משה רבנו מצווה את בני ישראל במצוות שיחויבו בה ישראל בכניסתם לארץ, מצוות הביכורים. כאשר החקלאי יורד לשדהו ורואה פרי בביכורו, עליו לסמנו. כאשר יעלה לרגל לירושלים, ימלא את הטנא בפירות הביכורים ויביאו לכהן. הכהן מניף את הטנא יחד עם הבעלים. המביא נוטל שוב את הטנא בידו ופותח באמירת נוסח קצר, שעיקרו קורות עם ישראל ותודה על ברכת ה'. מדוע מצווה זאת מופיעה בפרשת כי תבוא? ובכלל, עינינו רואות היום דברים גדולים מאוד, יותר מאשר חקלאי שיורד לשדהו ורואה פרי בביכורו. האם, כפי שתהינו, הדברים הללו לא צריכים ברכה מיוחדת? היות והיריעה קצרה לענות על שאלה זאת, בפעם הבאה אשלים את התשובה אבל בינתיים אתן רק רמז, בשאלה. שמעתי פעם מהרב יעקב פישר ש-90% מתאונות הדרכים מתרחשות סמוך לבית. מה משמעות עובדה זאת? מה היא יכולה לספר על אופיו של האדם?

(כי תבוא תשפ"ב)