אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')לאחר שקראנו בפרשה הקודמת, כי תבוא, על הברכות והקללות, ממשיכה פרשת נצבים ועוסקת בברית שבין עם ישראל לבין אלוקים. פרשה זו נאמרת לכל עם ישראל, כפי שמעיד הכתוב: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עצים עד שואב מימיך". מעמד ממנו אף אחד לא נפקד, הוא מופנה לכולם וכולם חלק ממנו. וכל עניינו הוא הברית, "לעוברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו אשר ה' אלוקיך כורת עמך היום".
בבסיס ההסכם והברית מופיעה מטרת הברית ותכליתה, והיא מנוסחת בבהירות באופן הבא: "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לא-לוהים".
החידוש שמוסיפה הפרשה, שהברית אותה כורת האל עם בני ישראל אינו הסכם עם אלו שחיים ומצויים באותו המעמד, אלא תחולת הברית היא מרגע זה ואילך. ההסכם והברית שנכרתים בערבות מואב, מחייב את הכל את כולם כולל אלו שאינם מצויים במעמד הברית, כפי שאנו קוראים: "ולא אתכם לבדכם, אנוכי כורת את הברית הזאת…כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום".
הברית היא ציבורית והיא כוללת את כל עם ישראל מכאן שכל אדם צריך להבין שבמעשיו יש כדי להפר את הברית, ובמעשיו יש כדי השפיע על כולם, שכן 'כל ישראל ערבים זה בזה'. יתרה מזו חז"ל מזהירים את האדם ומבקשים ממנו שיציב לנגד עיניו תדיר את מעשיו שבכוחם להשפיע לא רק על עצמו אלא על העולם כולו, ובלשון חז"ל במדרש תנחומא: "העולם חציו חייב וחציו זכאי, אם יבא אחד ויעבור עבירות שהכריע העבירות על הזכיות ונמצא העולם מתחייב על ידו, ואם שקולין העונות כנגד הזכיות ובא אחד ועשה מצוה אחת הזכיות מכריעין על העונות אשריו שמזכה את העולם". הכרעת העולם תלויה בציות לחוק הדתי ולמוסר האלוקי.
יכול שמכאן גם באה הדרישה להטיל מגבלות פנים חברתיות שעניינן להבטיח את הרחקת האדם ממעשים רעים שבכוחם להחריב את העולם ואת החרבה, על דרך זו מושתתים דיני העונשין שמקפלים בתוכם התנהגויות אסורות, פעולות ומעשים שאנו כחברה לא מוכנים למצוא בתוך החברה בה אנו חיים, חוקים אלו מבקשים להבטיח את שלומם וחייהם של כל הפרטים שמרכיבים את החברה. וגם באמנה החברתית ובמוסכמות העונשיות האדם מהישוב יבקש להרחיק, להוקיע ואף להגביל את מי שחרג מהעקרונות החברתיים.
אלא שכן מתעורר קושי, שכן יכולותיו של האדם הן מוגבלות. היכולת שלו להכריז על עוולות ולהוכיחן הוא מהאתגרים הגדולים של כל מי שמצוי בין כותלי בית המשפט. כיצד יכולים אנו לקבוע ברמת וודאות שקרובה למציאות שאדם אכן ביצע עבירה. אמנם מקרה הקצה לעולם יהיו קלים לאיתור ולהכרעה, אך מה יהא על אותם מקומות שבהם הסובב ניצב מול אדם שהנסיבות מצביעות על כך שאכן הוא פשע או חטא, רימה או הונה את האחר, אולם באמצעים האנושיים ובכלים משפטיים אנו לא מצליחים להוכיח את אשמתו של האדם ולכן גם לא ניתן להרשיעו. כיצד יכול האדם להתמודד עם מציאות בה העדשה והעין המשפטית אינה מזהה פגם ואינה יכולה להכריז 'אשם', על אף שבעין שאינה משפטית העוול זועק.
תחילתה של תשובה ניתן למצוא בתוך הפרשה, וזאת בקריאה הבאה: "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". פסוק זה מסווג את כלל המעשים האנושיים לשניים אלו שהם 'גלויים' ואלו שהם 'נסתרים'. בהתאם לסיווג זה הרי שהאחריות על הטיפול בפורעי חוק ועוברי עבירה נחלק לשניים. העוברים עבירות בסתר אלו יהיו מסורים לתחום שיפוטו של אלוקים, אולם על עבירות שהן נגלות, כלומר שניתן להוכיחן בכללים ובעקרונות משפטיים, הרי שמיגור מעשים אלו מוטל בתחום אחריותה של החברה.
ממשיך הפסוק ומגדיר את היקף הסמכות המוענקת לנו, וכותב: "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות כל דברי התורה הזאת" מסביר ר' עובדיה ספורנו: "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם – אבל בנגלות, הדבר מוטל עלינו ועל בנינו. וראוי לנו לעשות את כל דברי התורה הזאת – לענוש החוטאים, ולעשות בהם משפט כתוב". הרב שמואל דוד לוצאטו, שד"ל, מסכם את תורף הפסוק בעקרון הבא: "לעשות דין בפושעים הידועים לנו". במילים אחרות עשיית המשפט והענשת עבריין תעשה רק בתחום הידוע לנו, רק מקום שהמעשים עולים כדי יכולת להרשיע אדם בהתאם לכללים המשפטיים וסדרי הדין שמצויים בידינו. ומה יהא על אותם אלו שעושים חטאיהם בצורה מתוחכמת, בסתר באופן שלא ניתן להעניש אותם. על כך אומר הפסוק בפרשה 'והנסתרות לה' אלוקינו", על אלו יפרע אלוקים מהאדם עצמו. כלומר אין מדובר רק בעבירות שהן ביחס שבין האדם לבין אלוקיו, אלא כך הוא העקרון גם ביחס שבין אדם לחבירו, כך למשל קובע לנו הכלל התלמודי "פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים".
יתרה מזו מלשון הפסוק עולה בבירור כי האחריות המוטלת עלינו אינה מוסבת לגבי אותם מקרים שבהם מתעורר קושי להרשיע את האדם או להענישו על מעשיו. כפי שמסביר הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש, באומרו: "הוגבלה כאן ל'נגלות', למעשים או לחוסר מעשים שבפומבי; רק לגביהם חלה האחריות על כל מי שהיה יכול להשתמש בהשפעתו למנוע חטאים של עשייה או חוסר עשייה, אך לא עשה כן, 'שהיה בידן למחות ולא מחו'. לעומת זאת, "נסתרות", שהם חטאים הנעשים בסתר, מסורים 'לה' אלקינו', להנהגת ה' לבדו".
האבחנה בן 'הנגלות' לבין 'הנסתרות' היא חשובה מאוד ביחסנו לעוברי עבירה ולחובה המוטלת עלינו לטפח חברה הוגנת וצודקת. אמנם מוטלת עלינו החובה 'והיה מחניך קדוש'. אולם אין לקדש ערך כזה בכל מחיר. יהיו לא מעט פעמים שאנו כחברה ניתקל בעוול, במעשים שלא ניתן להשלים איתם, יחד עם זאת בעין המשפט יתעורר קושי להרשיע והאדם יצא נקי וללא כל עונש. ואז תהדהד שוב במלוא הדרה השאלה 'מדוע דרך רשעים צלחה'.
מכאן שאם נבקש ליצוק תוכן לקביעה 'הנסתרות לה' אלוקינו' הרי שלקריאה זו שתי פנים. בפן האחד מופנית קריאה זו לפורעי החוק להזהירם ולחדד אצלם את התחושה שגם אם תצליח לבצע את החטא 'בסתר' באופן שלא ניתן יהיה להענישך בבית דין, הרי שלא תחמוק מהעונש והגמול יהיה גמול אלוקי. בפן השני הקריאה מופנית לציבור ולכלל על אף החובה המוטלת עליך להבטיח את שלום החברה ותקינותה, על אף החובה המוטלת עליך להעניש מפירי חוק, אין לך רשות להכשיר את כל הדרכים כדי להרשיע. הפקעת האחריות מכוחו בני האדם לכוח שמים, יש בו כדי לבטא את ההכרה במגבלות האדם, וביכולת שלו להבין את המציאות באמת.
