מה שקורה בתהליך החזרה בתשובה

התיקון, התנועה הרוחנית, המכונה תשובה מוטלת רק על האדם בהיותו 'נזר הבריאה' ובשל היותו 'לא עשוי' עד הסוף

התשובה הינה רעיון, תובנה, יסוד אמוני, ישות מטאפיסית. העולם לצורך דיון זה – כפשוטו. מה המשמעות, אם כן, של האמירה החז"לית שלפיה התשובה נבראה קודם שנברא העולם? ומה היה קורה אילו נבראה התשובה יחד עם בריאת העולם או אחריה? האם יש קשר בין המונחים תשובה ועולם? אם כן, מהו?

בפשטות, אמירת חז"ל טוענת כי העולם יכול להיווצר רק על רקע קיומה זה מכבר של התשובה, בדומה לתורה ולשאר חמשת הדברים שנבראו קודם לבריאת העולם. יותר מכך, על פי חז"ל, היא התנאי לבריאת העולם, והשאלה היא – למה? בחשיבה הדטרמיניסטית, כאשר ישות א' נבראת לפני ישות ב', פירוש הדבר כי ישות א' מעניקה את זכות הקיום לישות ב'. קל להבין זאת כאשר מדברים על התורה. בהינתן כי התורה היא התוכנית לבריאת העולם וניהולו, הכרחי לומר כי התוכנית קודמת לביצוע; קודם מתכננים ולאחר מכן מבצעים, כך הדעת נותנת.  להיפוך בסדר הזמנים אין משמעות. הסדר, אם כן, הוא תחילה תורה (=תוכנית) ולאחר מכן עולם (=ביצוע). נבחן תובנה זו בהקשר דנן – תשובה ועולם.

נשאל תחילה שאלה כמעט גיאומטרית, כיצד ניתן לתאר באופן סכמטי  את רעיון התשובה כתהליך? שלשה רכיבים הכרחיים לתיאור כל תהליך. נקודה א', ממנה מתחיל התהליך, היא נקודת המוצא. נקודה ב', נקודת המציאות, הנקודה אליה הגיע האדם, היעד. לאלו יש להוסיף את התנועה המאפשרת מעבר מנקודה א' אל נקודה ב' וההיפך. קיומן של נקודות א' וב' והאפשרות למעבר מנקודה לנקודה מחייב את מושג התנועה.

בתהליך של חזרה בתשובה, האדם 'יורד' ממעמדו הרוחני בו שהה בנקודה א' אל מעמד נמוך יותר אל נקודה ב'. כאשר הוא מבצע את התנועה ההפוכה מב' אל א', אנו מכנים זאת – חזרה בתשובה. זה התיאור הסכמטי של תשובה, כל תשובה, גם תשובה כתגובה לשאלת המורה לדוגמה, ואכמ"ל.

ברם, התנועה מתאפשרת רק על ידי גורם המכונה זמן, שהוא עצמו מושג מופשט אך אחד מן הנבראים. תנועה מא' לב' אפשרית רק כאשר א' וב' מובדלים  ו'רחוקים' זה מזה, שאלמלא כן, אם הנקודות מתלכדות, אין הבחנה בין שני המצבים, אין ירידה, אין 'חזרה בשאלה' ואין 'חזרה בתשובה', זהו מצב סטטי, שאינו קיים בהוויה האנושית. התנועה, לפי כל נוסחה, חייבת לשלב בתוכה את גורם הזמן, (vt=s). תשובה, אם כן, מחייבת זמן, שהלא היא עצמה תנועה.

נמצאנו למדים כי הקשר בין זמן ותשובה מעניק לאמירה החז"לית הנ"ל  משמעות מרתקת. הואיל והבורא החליט קודם לבריאה על בריאת מושג התשובה, יש צורך לברוא יחד עם העולם את הרכיב ההכרחי לקיומה של התשובה, דהיינו את גורם הזמן, (ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד).

מכאן כל התורה העצומה של היהדות הנוגעת בזמן מכל היבטיו. הזמן הוא הגורם המטאפיזי המעניק לכל דבר בחיינו את משמעותו. ההבדל, לדוגמה, בין קידוש ביום שבת המהווה מצווה מדאורייתא לבין קידוש ביום חול המהווה עבירה הוא רק גורם הזמן, שהרי טכנית מתבצעת אותה הפעולה.

התיקון, התנועה הרוחנית, המכונה תשובה מוטלת רק על האדם בהיותו 'נזר הבריאה' ובשל היותו 'לא עשוי' עד הסוף, שהרי בריאתו טרם הושלמה כשאר הברואים שנבראו לפניו. ההשלמה של בריאתו המתרחשת כל זמן היותו, מטילה על כתפיו הצרות את ההובלה של תיקון עולם ומלואו, "לתקן עולם במלכות ש-די". כדי לאפשר את התיקון צריך כאמור לעיל זמן. זמן מאפשר תנועה, ותנועה מחייבת בריאה של עולם, כדי שיהיה מושא של תנועה.

נסכם; תשובה כתנועה מחייבת זמן, זמן כישות מטאפיסית לא מוגדרת מאפשר את קיומה של התנועה, התנועה מחייבת קיומו של עולם, של מציאות שבה דברים יכולים לנוע, משום שמציאות ללא תנועה אינה יכולה להיקרא עולם. הוא אשר אמרו חכמינו- תשובה קדמה לעולם.

(ניצבים תשפ"ב)