אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])
פעמים והיציאה לקרב מלווה בקריאות צהלה, במוטיבציה גבוהה, באופטימיות, וברוח קרב וניצחון, ופעמים שחלילה החזרה מהקרב היא בדיוק הפוכה
במובנים רבים, המילים האחרונות אותן אומר אדם לסובביו לפני מותו מהוות סיכום לחייו, ולדרך בה הוא ראה את תפקידו בחיים.
אלו המילים בהן בוחר משה רבנו להשתמש במשפטי הסיום שלו לפני הסתלקותו: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא..".
מעניין לדייק במילותיו של משה ובדרך בה הוא בוחר להגדיר את תפקידו. משה לא אומר משפט שהיה מצופה ממנהיג לומר כגון 'לא אוכל עוד להנהיג אתכם' או 'לא אוכל עוד להוביל אתכם'. משה משתמש בשני פעלים – 'לָצֵאת וְלָבוֹא'.
זו לא הפעם הראשונה בה משתמש משה בפעלים הללו כדי להגדיר את תפקידו של המנהיג.
כאשר משה פונה אל ה' בבקשה למנות לו יורש שימשיך להנהיג את העם אחרי הסתלקותו, שוב משתמש משה במילים הללו ממש: "יִפְקֹד ה' אֱלֹוקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".
זאת ועוד. כמה מאות שנים אחר כך, גם דוד המלך יזכה והמילים הללו בדיוק ייאמרו עליו ועל מנהיגותו: "וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם" [שמואל א'].
'לָצֵאת וְלָבוֹא' הן שתי תנועות נפש וגוף שונות במהותן.
לָצֵאת זו פעולה של החצנה, תנועה אל מחוץ למקומך ולאזור הנוחות שלך. זו פעולה המצריכה סוג מסוים של התארגנות ומבנה נפשי, כדי להתמודד עם כל מה שיש בחוץ, במקום אליו יצאת.
לָבוֹא זו פעולה של התכנסות, הפנמה, וחזרה למקום המוכר לאחר שיצאת החוצה והתמודדת שם.
כך למשל יש יציאה לקרב ויש חזרה מהקרב, ולא דומה היציאה לחזרה. פעמים והיציאה מלווה בקריאות צהלה, במוטיבציה גבוהה, באופטימיות, וברוח קרב וניצחון, ופעמים שחלילה החזרה מהקרב היא בדיוק הפוכה- ומלווה בגופות, בפצועים, באווירת נכאים, ובתחושת משבר. כך למשל לאחר שהעם בראשות יהושע מפסידים ומובסים בקרב הראשון בארץ ישראל מול העי: "וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם".
הפתגם אומר שלהצלחה יש אבות רבים והכישלון הוא יתום. יש מנהיגים הממהרים להתהדר בנוצות הניצחון ולנכס לעצמם כל הצלחה, וממהרים לחמוק מכל נשיאה באחריות לכישלון.
בארבע מילים שהן תמצית כל תורת המנהיגות יפרש רש"י את המילים יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם, ואמר: "יוצא בראש ונכנס בראש".
מנהיג אמיתי הוא זה שהולך בראש, אומר 'אחריי' ולוקח אחריות גם ביציאה וגם בחזרה. גם בהצלחה וגם בכישלון, הוא זה שמקיים בעצמו תמיד את הכלל 'אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם'.
כל זה נכון גם לגבי האדם הפרטי במצבי חייו השונים, מצבים בהם הוא צריך להנהיג את עצמו, את ערכיו ואת כוחות הנפש שלו, בהם הוא צריך לבחון את עצמו ולעשות את חשבון נפשו.
לא רק האדם יוצא ובא, גם השנה יוצאת ובאה. הימים הללו הם ימים של שנה יוצאת ושנה חדשה באה, ימים של התכנסות משפחתית ורוחנית, של מילוי המצברים האישיים והנפשיים כדי לצאת מכוח הימים הללו לשנה חדשה ומבורכת, שנה של ברכה, ועשייה משמעותית, שנה של שלום בתוכנו וסביבנו, שנה של בשורות טובות, בריאות ונחת.
(וילך תשפ"ג)
