ידינו לא שפכה את הדם

הכרוניקה היום־יומית בחברה הישראלית מלאה מקרי רצח. לא רק של אנשים הזרים זה לזה אלא אפילו בתוך המשפחה. מפני חומרת עוון שפיכות דמים מקפידה התורה [במדבר לה לא] להעניש את הרוצח בכל חומרת הדין וציותה: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת". ומנמקת: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו". הרמב"ם [הל' רוצח פ"ד ה"ט] מסביר: "אף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהם השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים . . . וכל מי שיש בידו עוון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה ולא יצילוהו מן הדין". מפני היות עוון הרצח כה חמור אין התורה עוסקת רק ברוצח הוודאי. בפרשתנו מובאים שני מקרי רצח כאלו, האחד פרשת רוצח בשגגה, שאינו בן מות, ועונשו לנוס לעיר המקלט ולשבת בה עד מות הכהן הגדול, וגם עליו כתבה התורה: "ולא תיקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשבת בארץ עד מות הכהן". והסביר זאת בספר החינוך [מצוה תט]: "עוון הרציחה חמור עד מאד . . . ולכן ראוי למי שהרג שוגג, מכיוון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים". מקרה הרצח השני הוא פרשת עגלה ערופה – רצח שיש גופה אך "לא נודע מי הכהו". למרות שהחקירה במבוי סתום אין אנו סוגרים את התיק, אלא מנסים לתקן את המעוות.
בכל חטא ועוון אנו מענישים את האשמים הישירים, ולא עוסקים באשמים העקיפים. אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ו"האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב". אבל בעוון רציחה אנו מרחיבים את הטלת האחריות לא רק על הרוצח במזיד אלא גם על ההורג בשגגה, ולא רק על ההורג הישיר בלבד אלא היא מוטלת גם על האחראים העקיפים. הטלת אחריות עקיפה מוצאים אנו אצל ההורג בשגגה, שלא רק את ההורג הישיר אנו קושרים לחטא אלא גם את הכהן הגדול, שישיבתו של הרוצח בעיר המקלט היא עד מות הכהן הגדול. ולפי הגמרא במסכת מכות [יא ב] לא הגלות לעיר המקלט של הרוצח בשגגה היא המכפרת, אלא מיתת הכהן הגדול. על כך שואלת הגמרא: מדוע הכפרה תלויה במיתתו של הכהן הגדול? לפי הגמרא שם אחריותו מצומצמת: "שהיה לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא ביקש", ואילו לפי רש"י בפירושו לתורה אחריות הכהן הגדול היא רחבה יותר: "שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו". אחריות עקיפה מוצאים אנו גם בעגלה ערופה, שעל דברי הזקנים האומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה" שואל רש"י: "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם?, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה". גם כאן יש לרצח אשמים עקיפים ועליהם לתת עליו את הדין.
לעומתם, הרמב"ם במורה נבוכים [ח"ג פרק מ] אינו רואה כל קשר בין מעשה הרצח לכהן הגדול או לזקני העיר הקרובה אל החלל. לשיטתו, גלות הרוצח לעיר המקלט היא כדי להשקיט את נפש גואל הדם, שלא יראה את זה שאירעה המכשלה הזו על ידו. ומדוע תלו את חזרתו מעיר המקלט במות הכהן הגדול? מסביר הרמב"ם שהכהן הגדול "הוא האיש הגדול בבני האדם והיותר אהוב על כל ישראל" ולכן במות הכהן הגדול, שהצער מקיף את כל הציבור, תשקוט נפש גואל הדם על מות קרובו. ואילו במקרה של חלל שלא נודע מי הכהו – לפי הרמב"ם – אנו מערבים את זקני העיר ברצח כדי לתפוס את הרוצח האלמוני.
(שופטים תשעט)