הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)בפרשתנו מצווים הסוחרים ואנשי העסקים לנהל את עסקיהם בהגינות ולדייק במידות המאזנים: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים כה, יג).
איפה גדולה וקטנה ואבן גדולה וקטנה הם כלי מדידה של נפח ומשקל שמחזיק אצלו הרוכל הרמאי. הגדולה נועדה לשקילת המצרכים שהוא עצמו כרוכל רוכש מן הסיטונאי, הקטנה נועדה לשמשו כשהוא מוכר את מרכולתו לקונים המרובים. באבן הגדולה מצוינת מידה הקטנה מגודלה האמיתי וכך הרוכל משלם עבור הסחורה המרובה ערכה של כמות מועטה מזו שהוא קונה בפועל. האבן הקטנה מציינת מידה הגדולה מגדלה האמיתי. הסימון שעליה אומר שהיא שוקלת לשם הדוגמה קילוגרם אחד, כשהיא למעשה שוקלת פחות. כאשר מוכרים באמצעותה סחורה במאזנים, הסחורה נמכרת כאילו הייתה בכמות רבה יותר מאשר היא בפועל. וכך מנוסח האיסור במדרש: "שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה" (ספרי דברים כי תצא, רצד). אבנים אלו מוחזקות בכיסו של הסוחר על מנת שיוכל בכל עת להרוויח ברמאות ובמצג שווא רווחים בלתי מוצהרים ולא מדווחים. זהו אמצעי פרימיטיבי ופשוט להלבנת הון ולהונאת הצרכנים. ככל הנראה, אמצעים אלו היו נהוגים בין הסוחרים. לכן אנו מוצאים שהנביא מיכה מתרה על השימוש ב"אבני מרמה" שכאלו (מיכה, ו, יא).
האמוראים הרחיבו את טווח ההשפעה של הציווי הזה והקישו מן האבנים-המשקולות ומידות הנפח-כלי הקיבול אל תחומים אפורים נוספים כמו תיאום מחירים בין סוחרים: "דאמר רמי בר חמא א"ר יצחק: מעמידין אגרדמין (=פקחים) בין למדות בין לשערים, מפני הרמאין". באותה סוגיה מובא שתקנת הפיקוח על המחירים אינה כתובה בתורה ומסופר שניטשה עליה מחלוקת בין בית הנשיא ובין חכמים. בית הנשיא הרחיבו את האיסור המקראי, בגלל רצונם לפקח על התחרות, ואילו חכמים דגלו בהסרת חסמים מן השוק חופשי, ודייקו מן התורה שנדרש פיקוח רק על המידות ולא על המחיר והשער. ייתכן והסיבה לשיטת חכמים היא מפני שהמחיר גלוי לעין כל, והצדדים מסכימים עליו גם אם בכפייה. לעומת זאת, המידות אינן גלויות, וקל לרמות בהן (בבא בתרא, פט, א). באותה סוגיה מצוינות נגזרות נוספות לפסוקים שלנו. אחת מהן היא איסור על אפליה במחירים- "אמר רב יהודה מסורא: לא יהיה לך בביתך – מה טעם? משום איפה ואיפה". אפליה במחירים היא הנהגת תעריפים שונים לאנשים שונים, הנהגת מחיר המותאם לקונה ולצרכיו. ככל שהוא יותר נזקק למוצר, או ככל שהוא מסוגל לשלם עליו- כך עולה המחיר. בנוסף, ניתנות בסוגיה הוראות מדויקות כיצד למדוד מידות ביניים שאינן מצויות על המשקולות ואופני המכירה הראויים לכמויות גדולות מאד או קטנות מאד. הנחת המוצא הבסיסית של הדיון היא, שהמוכר מחפש כיצד להרוויח וכיצד למכור כמה שפחות בכמה שיותר. ומהסיבה הזו יש להגן על הצרכן מעושק הסוחרים.
במקום אחר, חז"ל הניחו שהמוכר דווקא נותן משלו ומעניק לקונים גם מעבר למגיע להם (המוכר בעין יפה הוא מוכר). נוהג זה של נדיבות לב המצוי לעיתים אצל סוחרים נקרא בפי חז"ל "ויתור". רש"י מבאר מהו ויתור: "ויתור זהו כגון שלקח מדה של תפוחים בפרוטה ולאחר שמדד לו המידה מוסיף לו שתים או שלושה וזהו דרך של חנוונין להוסיף על המידות משלהן" (רש"י, נדרים, לב, ב ד"ה רבי אליעזר). לדעות מסוימות נוהג זה כה מצוי עד כי הוא מותר אפילו בין אנשים שמודרים הנאה זה מזה ואסורים משום כך במחוות הדדיות. הגורסים כך הניחו שזו נתינה שאין אדם מייחס לה חשיבות, והיא למעשה חלק מן העסקה.
לכאורה, ישנה סתירה בהנחה ההתנהגותית של שתי הסוגיות. האם הסוחר הוא רמאי וחשוד בגריפת רווחים סמויים או דילמא הוא דווקא טוב לב, נדיב וותרן? אך למעשה, בחלק מן המקרים מדובר בשני פנים של אותו המטבע. הסיבה שבגללה הסוחר עשוי להיות נדיב ולהוסיף מדיליה "נדוניה דין ותוספתא דא" היא הרצון שלו לכבוש את לב הקונה, לתת לו תחושה שעשה עסקה טובה משהוצעה לו כאילו מתוך פרץ חביבות. מחלוקת הסוגיות עשויה להיפתר אם נטען שאיסור האבן הקטנה הוא על הקמצנות וההפחתה על מנת להרוויח. כשלעומתו עניינה של אבן גדולה הוא שונה והוא נועד למנוע גם את הרמאות כשהיא נעשית בכיוון ההפוך של 'שניים במחיר אחד', ושאר מבצעים שאמורים לאחוז את עיני הקונים ולתת להם תחושת רווח, ולמעשה נובעים מתחכום שיווקי שמטרתו לתועלת המוכר בלבד.
אולי משום כך הניגוד של 'איפה ואיפה', או של 'אבן גדולה וקטנה' אינו היפוך תפקידיהן ושימוש בהן לטובת הצד שכנגד אלא 'אבן שלמה וצדק', 'איפה שלמה וצדק'.
(כי תצא תשעז)
