רק לב שבור יביא אתכם לכדי שלמות

אנחנו מתקשים לוותר על הבטחון בעצמנו ועל הוודאות ולבחון את דרכנו מחדש

בין פסוקי הפרשה המתארים באופן מעורר ציפייה את שיבת עם ישראל אל אביו שבשמים טמון הפסוק המתאר כיצד הקב"ה יהיה מעורב אקטיבית בהתעוררות הזו "ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך". דא עקא, שפעולת המילה המוכרת לנו מצריכה אזמל חד, ולא ברורה כוונתה בתוך הפסוקים הללו. ר' עקיבא דורש "ד' עורלות הן" יש באדם ארבע סוגי ערלה. והוא פוצח בזה באיסוף המקומות בתנ"ך בהם נזכרת המילה ערלה בצמד עם אחד מאיברי הגוף. האחד הוא הידוע והמוכר, אבל בירמיהו נזכרת ערלת האוזן, בשמות ערלת השפתיים, ובפרשתנו ערלת הלב. ר' עקיבא דורש שאברהם אבינו כשצווה על המילה ישב ותמה איזו ערלה מכל אלו עליו להסיר.

לדברי המדרש אברהם פעל בשיטת האלימינציה: את אופציית ערלת הלב הוא הסיר מן הפרק כיוון שהבין שמילה כזו תוביל למותו. את שאר האופציות הוא פסל כיוון שמילת האוזן או הפה תהפוך אותו לבעל מום (שכל טוב, בראשית פי"ז, ח).

המדרש הזה מחדד את מה שהיה מובן מאליו, שהמילה הנזכרת בפסוקי פרשת ניצבים אינה משמשת במובנה הפשוט. פרוצדורה ניתוחית בלב גם אינה מועילה לשינוי דרך ותודעה. אולם, מה בכל זאת הקשר בין מעשה המילה לבין ההבטחה שניתנת בפרשה? במדרש הגדול מוסבר הפסוק הזה כתהליך חריטה של התורה בלבבות עם ישראל (מדרש הגדול דברים ל, ו). חקיקת המצוות על לבנו הופכת את הרצון החבוי ואת טבע ליבנו לחפוץ לשוב לכור מחצבתנו.

פרשני המקרא (אבן עזרא ורמב"ן) פסלו את האפשרות של 'תיכנות' הלב (אפשרות שיש בה שימור של ההיבט הפיזי במעשה המילה והעתקתו אל מישור הלב). פרשנים אלו הדגישו את הסיוע שיינתן משמים למי שכבר חפץ בתהליך התשובה. וכלשון הרמב"ן "הבא ליטהר מסייעין בידו". למעשה, בכך הם התרחקו מהמשמעות הכירורגית של תהליך המילה והעדיפו את המשמעות הרוחנית של מעשה המילה-גיור והשתייכות. ובהתאם למשמעות זו הטעימו שגם מילת הלב היא התהליך החיובי של בחירה להיות חלק.

ר' נחמן מברסלב הלך בדרך שונה וכתב כך "אם יזכה שירגיש באמת כאב חטאיו, היינו כשימול את ערלת לבבו. כי כל זמן שלבו ערל ואטום, אי אפשר לו להרגיש באמת, רק כשימול את ערלת לבבו, ויהיה לו חלל בלב, ואזי ירגיש לבבו באמת גודל כאבו, ויצטער ויתחרט באמת" (ליקוטי מוהר"ן תורה קמא). הוא הדגיש את החסך בהנאות העולם והתאוות כהסרת הערלה. היעלמותם מן החיים מדגישה את הריקנות שבהם ומהווה תמריץ לחפש דרך מלאת משמעות.

בעקבות דבריו אלו ניתן להציע שככלל אנשים נמנעים משינוי דרך וכיוון. אנחנו חשים שלמים בלי שינויים ובלי תיקונים, כי לב האבן נוח לנו. אנחנו מתקשים לוותר על הביטחון בעצמנו ועל הוודאות ולבחון את דרכנו מחדש. מתקשים להתבונן באומץ קדימה ולחשוב בכל פעם מחדש. אבל רק לב שבור יביא אותנו לידי שלמות.

(ניצבים תשפ"ב)