קובי פרידחי (פסיכולוג בהתמחות תעסוקתית, דוקטורנט באוניברסיטת אריאל)
העונש שמקבל האדם לאחר החטא מתואר כך: "…ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה…". על האדם להזיע ולעבוד כדי לספק לעצמו אוכל.
כשאנחנו באים לבחון את היחס של בני האדם לעולם העבודה, ניתן לראות שלוש גישות מרכזיות:
גישה ראשונה- עבודה כפרנסה: גישה שבה העבודה היא צורך קיומי עבור האדם. הוא לא בהכרח אוהב אותה, הוא מצפה להתפרנס ומחכה בקוצר רוח לסופי שבוע, לחופשות ולפנסיה. זו יכולה להיות גישה זמנית של חייל משוחרר שמחפש כסף מהיר לקראת הטיול הגדול או גישה קבועה של אדם שנמצא בעבודה שוחקת שאינה משמעותית בעיניו.
גישה שנייה- עבודה כקריירה: התייחסות לעבודה ברמה גבוהה יותר; האדם לא מסתפק בתלוש השכר הנוכחי. יש לו יעדים, הוא רוצה להתקדם, להוכיח שהוא טוב, אולי גם להרוויח יותר בהמשך. מעבר למשכורת, העבודה מהווה עבורו תשתית לסיפוק צרכים נוספים כמו מעמד, כבוד ואפילו חברה.
גישה שלישית- עבודה כמשמעות: בגישה זו האדם מתייחס לעבודה כחלק מהותי מאישיותו. כששואלים אותו מי הוא, אחד הדברים הראשונים שיאמר זה המקצוע ומקום העבודה שלו. הוא מרגיש טוב במקום העבודה והיא אף גולשת לשעות הפנאי שלו. הוא רואה בעבודתו ייעוד ואף שליחות.
אם נחזור לפסוקים מבראשית, ניתן לראות כי הצורך הראשוני בעבודה הוא בעצם עונש. נראה שבמצב האידאלי כפי שהיה בגן עדן, האדם כלל לא אמור לעבוד. התורה מתייחסת לכאורה בשלב זה לעבודה כמו בגישה הראשונה- צריך להזיע ולהשקיע כדי להביא אוכל הביתה. הגישה השנייה לוקחת את הפסוקים מבראשית ומנסה לקחת מהעונש הזה רווחים נוספים.
הגמרא במסכת פסחים מובילה אותנו לגישה השלישית: "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם 'וקוץ ודרדר תצמיח לך' זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד? כיוון שאמר לו: 'בזעת אפך תאכל לחם' נתקררה דעתו" (פסחים קי"ח).
האגדה בגמרא שמה את הדגש על המילה 'לחם'. בעוד החמור ושאר בעלי החיים אוכלים את פרי האדמה כפי שהוא, האדם הולך להזיע ובתמורה יאכל לחם. לזיעה שאנו שופכים בעבודה יש גם משמעות. בני האדם מצליחים לקחת בעבודתם את הקוץ והדרדר ולהפוך אותם ללחם, לתוכן, לטכנולוגיה, לערכים, לביצועים בעלי משמעות בעיניהם ובעיני הסביבה. ההבנה שבמקום העבודה אפשר להגיע גם לעשייה בעלת משמעות, היא זו שמרגיעה את האדם הראשון בשעה שמגורש מגן עדן ומתחיל את חייו בעולם הגדול.
(בראשית תשפ"ג)
