יעקב ספוקויני
השבוע לפני 115 שנים, בליל שמחת תורה, נעשתה אחת ההתחלות החשובות בתולדות הציונות
התחושה של התחלה חדשה מפעימה את הלבבות. בכל שנה אנו מתחילים את התורה מחדש ובכל פעם מתחדש משהו אחר. כמאמרו של רש"י: 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים', והלוואי וזו תהיה תמיד התחושה שלנו בהתחילנו מבראשית. אחת ההתחלות החשובות המופיעה בפרשתנו היא האכילה מעץ הדעת אשר הובילה מחד גיסא לידיעה חדשה, ומאידך גיסא לגירושו של האדם מגן עדן.
חז"ל התלבטו בעניין זה – מה פירושו של 'עץ הדעת', הרי לא יעלה על הדעת, תוהים הרמב"ם והאברבנאל, כי הקב"ה ברא אדם ללא שכל וללא דעת. הרמב"ם אומר: "השכל אשר השפיע ה' על האדם, והוא שלמותו האחרון, הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו [= היה לו לאדם לפני שחטא] ובשבילו נאמר שהוא בצלם אלוקים ובדמותו, ובגללו דיבר איתו וציווה אותו, כמו שנאמר: 'ויצו ה' אלוקים על האדם', ולא תהיה הצוואה [=הציווי ] לבהמות ולמי שאין לו שכל…" (מורה נבוכים, מאמר א' פרק ב'). ועל שאלה זו מוסיף האברבנאל בפרשתנו, הרי לא יתכן כי "במה שציווה ה' על האדם לא ימנענו הטוב העליון, כי הוא יתברך לא ימנע טוב להולכים בתמים. וידיעת הטוב והרע היא שלמות האדם…". גם הרמב"ם וגם האברבנאל מסכימים שלא יתכן לפרש את אי האכילה מעץ הדעת כשלילת הבחירה החופשית. אם כך, מהי אותה ידיעה?
יתכן, שעץ הדעת מסמל את הסקרנות האנושית להבין את סודות היקום, ואילו עץ החיים מסמל את הרצון הבלתי נלאה שלנו לחקור ולדעת את סוד החיים. הקב"ה, בציווי שלא לאכול מְעֵצִים אלה, יעץ לנו (עץ= עצה, כדברי האברבנאל) "במופלא ממך אל תחקור". אני לא אומר לך לא לגעת, אלא לא לאכול. הווי אומר, גם אם תחקור ותחקור בלי סוף, תמיד יישאר משהו בלתי פתור. כשאתה חוקר, תהיה צנוע, אל תחשוב שאתה, האדם, מסוגל להגיע לעוצמות של הבורא ולגלות את סודותיו. תבין שכל מה שאתה מגלה הוא בבחינת נגיעה ולא בבחינת אכילה. אתה רק נוגע בעץ אבל לא אוכל את כולו. תמיד יישאר משהו מופלא ממך. זו קטנות האדם מול הבורא.
הרצון לדעת עוד ועוד הנו סממן יהודי מובהק. אברבנאל בפירושו לתורה מביע את שאט נפשו מתחום ידע אחד – מהפוליטיקה בה היה מעורב כשר האוצר בפורטוגל, עד לבריחתו לספרד, משם גורש עם יתר היהודים. הוא כרבים אחרים שאפו לשוב לציון ולחדש בה חיים יהודיים עצמאיים. אברבנאל לא זכה לכך, אבל אחרים שזכו, הצליחו, בין היתר, בזכות התחלה חדשה.
השבוע לפני 115 שנים, בליל שמחת תורה, נעשתה אחת ההתחלות החשובות בתולדות הציונות. קבוצה של צעירים יהודים התכנסה ביפו ( כא' תשרי תרס"ח – 20.9.1907) והחליטו להקים ארגון להגנה יהודית. הם קראו לארגון שלהם "בר גיורא" על שמו של הלוחם היהודי האגדי מתקופת בית שני. סיסמת הארגון הייתה: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". זאת, מתוך הבנה שהערבים לא יוותרו על הארץ ללא קרב. ארגון קטן זה היה הבסיס להקמת ארגון 'השומר' אשר לקח על עצמו 'לכבוש את השמירה' במושבות היהודיות החדשות. התארגנות זו הייתה התשתית שעליה הוקם ארגון 'ההגנה'- הארגון שמתוכו צמח צבא ההגנה לישראל.
הידע הבסיסי בענייניי צבא היה דל, אך הרצון היה עז. ברוח זו כתב ישראל שוחט, אחד ממקימי בר גיורא ואחר כך השומר וההגנה, את הדברים הבאים: "נועזה [כך במקור] הייתה ההחלטה להטיל את עצמנו לתוך עולם ההפקרות והמארב של השמירה, לצאת מעטים אל בין אלפים החיים על חרבם. במשך חצי שנה התכוננו, רכשנו כלי נשק – וכאשר הבאנו את הרובה הראשון, הייתה השמחה גדולה במשפחתנו… כולנו היינו ישנים בבגדים שבועות רצופים כדי להיות נכונים לבוא לעזרתו [- של השומר בעמדה] כי הסביבה נלחמה מלחמת ייאוש בכל השמירה, שהייתה סמל השלטון [-העות'מאני] וניסתה להכשיל אותנו למן הצעד הראשון. לילה לילה היינו נתקפים על ידי היריבים המרובים. אבל אנחנו החלטנו: לא מוותרים הפעם!" (מתוך קובץ השומר ע' 431). כך התחילה, בשבוע של פרשת בראשית, ההגנה היהודית החדשה.
(בראשית תשפ"ג)
