הרב שי פירוןעל פי בקשתו של העורך, אקדיש השנה את הטור השבועי לעיסוק בסוגיות העומדות על סדר היום הישראלי. כמובן שפרשת השבוע מהווה תשתית ברוכה לרעיונות, למחשבות, להצעות. מדינת ישראל היא פלא, סוד ואתגר. ברור לכל שאין מקומה כ'עוד מדינה' ברשימת המדינות. עם קום המדינה, שאיימי השואה נוכחים בדמותם של שורדים עמוסי צלקות, כשחמש צבאות סביבנו, כשש מאות אלף עולים מתדפקים על דלתות המדינה שבדרך, בחרו מנהיגיה הגדולים, בן גוריון מזה ומנחם בגין מזה, לטוות חלום: חברת מופת המהווה דוגמא למשפחת העמים. השנים חלפו. חוזקה הצבאי והכלכלי של ישראל לא זקוקים לאישור. חוסנה המוסרי והערכי זקוקים לתיקון.
פרשת בראשית מפגישה אותנו עם רעיון השבת. מהותה, נחלקת לשניים: שבת בראשית, שבת אמונית שכולה עדות על בורא עולם, בלשונו של רש"ז מלאדי: " בשבת בא העונג העליון לידי גילוי ממש." ומאידך גיסא, שבת מצרים, הבסיס לרוח האדם. לא עבד כי אם אדם. מנוחת הגוף והנפש אינה אלא עדות על ייחודו ומהותו של נזר הבריאה. כך ניסח את הדברים זאב ז'בוטינסקי: "העיקרון של שבת הוא אותו שורש אשר מתוך שלוש אותיותיו צמח מלוא היקפה של התחיקה הסוציאלית בימינו, המגינה על זכויותיו ועל מצבו של הפועל".
שימור הרעיון השבתי בא לידי ביטוי בשתי דרכים: שמור – בעיקר באמצעות ההקפדה על ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם, וזכור – גיבוש תודעה דתית המעמיקה את הרעיונות העילאיים הטמונים ביום הקדוש. השיח הציבורי בישראל מתמקד בסוגיית ה'שמור'. חוק המרכולים, תחבורה ציבורית ועוד, רוב השיח הישראלי מתמקד בשאלה מה אסור לעשות בשבת. מעט מידי נאמר על 'זכור', על עיצוב תודעת השבת במרחב הישראלי.
כשומרי תורה ומצוות, אנו נמנעים מעיסוק בשאלת 'זכור' אם אינה כפופה במישרין למה שנפסק להלכה. כתפיי קטנות, אין ברצוני להכריע בשאלה כיצד מעמיקים את הזהות השבתית בכלל החברה הישראלית.
בהיותי שר, הגעתי, כאורח, לתפילה באחד מבתי הכנסת בפריז. השבת נכנסה ב – 16:45 ואני הגעתי בזמן לתפילת מנחה של ערב שבת. לתדהמתי – בית הכנסת היה ריק. כששאלתי את השומרים היכן המתפללים, קבלתי תשובה מדהימה: התפילה מתחילה ב – 18:30. המתנתי בסבלנות. בשעה היעודה בית הכנסת התמלא במאות מתפללים. לאחר התפילה שאלתי את הרב הראשי לפשר הדבר, והוא, ללא היסוס הסביר: "החנויות נסגרות ב – 18:00. מי ששומר על השבת ההלכתית – יחדל ממלאכה כבר ב – 16:45. אבל מי שלא, לא יגיע לבית הכנסת כל החורף מפני שאת החנויות סוגרים ב – 18:00". נדהמתי מהתשובה. התחושה הראשונית היתה: התקוממות. כעס על פשרנות. מתן לגיטימציה לחילול שבת. בשלב השני, ניסיתי ללמד זכות על בני הגלות. בשלב השלישי – התחלתי להתלבט בשאלה: מה אנחנו מוכנים לעשות כדי ליצור תודעת שבת רחבה הכוללת גם את מי שלא מקפיד על כל סעיף בספר שמירת שבת כהלכתה.
אולי, כדאי שנחליט שאת השנים הקרובות נדגיש לגיבוש תודעת 'זכור' ישראלית? לא נדון במה סוגרים, לא נתמקד בחקיקת חוקים. נפתח בחינם, בדרך המותרת על פי ההלכה, מוקדי תוכן. מוזאונים, מתנ"סים שתהיה בהם קבלת שבת, חוגים בעלי משמעות ערכית ותרבותית.
אני משוכנע שמסגרות כמו מכון צומת ימצאו דרכים ראויות. הישראלי הממוצע מבלה בקניון בגלל שאין לו אופציות אחרות. אולי אם נייסד מסגרת שבתית המאפשרת לאנשים רבים לפתוח את הלב לרוחה המיוחדת של השבת, תבוא גם שבת בראשית, תתגבר מודעות ה'שמור', השבת ואנחנו – נרוויח.
השיח הדתי רווי בפחדים, בחשש מפני מדרון חלקלק. אולי השבת מזמינה אותנו להבהיר עד כמה ערכיה ומסריה נוגעים בכולנו?! חופשה עמוקה משעבוד לטכנולוגיה, שקט פנימי, מפגש משפחתי, עומק יהודי. נקודה למחשבה. (בראשית תש"פ)
