הדבק במידותיו

פרשתנו מתחילה בסיפור ביקורו של הקב"ה אצל אברהם אבינו אחר ברית המילה: "וירא אליו ד' באלוני ממרא" ורש"י פירש על יסוד מימרה במסכת סוטה: "לבקר את החולה". וממשיך במובאה ממסכת בבא מציעא: "אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו". בהמשך הפרשה, מתוארת הכנסת האורחים של אברהם עם סיפור שלושת האנשים הנצבים עליו. ואף על פי שאין זו מצוה פרטית מתרי"ג מצות, הרי זו בכלל מצות עשה של "והלכת בדרכיו" כפי שכתב הסמ"ג ללכת בדרכיו הטובים והישרים של הקב"ה. וכן כתב הרמב"ם "היא שצונו להדמות בו ית' כפי היכולת והוא אומרו והלכת בדרכיו… מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה הי' חנון מה הקב"ה נקרא רחום, אף אתה הי' רחום" וכו'.

וכן אמרו חז"ל מה הוא מלביש ערומים ומבקר חולים ומנחם אבלים וקובר מתים אף אתה עשה כך. הרי לנו שאנו מתבקשים לפעול עם הזולת כמו שהקב"ה בעצמו מתנהג עם הזולת. ומעניין שהיו יכולים לקשור את הפעולות הנ"ל עם מצות ואהבת לרעך כמוך אבל בחרו ליחס אותן דוקא לכלל של והלכת בדרכיו ולכלל של אחרי מדותיו תלכו. שאין התנהגות זו קשורה כלל ועיקר לעולם הרגשות  אלא דוקא לעולם המידות. ובמיוחד כשמדובר בעניינים כגון חן וחסד, צדקה ורחמים. שאילו היה היסוד של ההתנהגות ברגשות לא היה להתנהגות זו משמעות מוסרית אלא סתם רגשית ולכן סובייקטיבית ויחסית. ואנו עדים לכך בימינו, במיוחד במדינות המתורבתות לכאורה, המאבדות כל יסוד מוסרי לטובת הנהנתנות, וכאשר מנסים לקבוע בכל זאת גבולות מסוימים אין הם מצליחים להצדיק בכלל את סיבת אותן הגבולות. ובמילים אחרות אין להן יסוד להבחין בין טוב לרע ואינם יכולים לקבוע מדוע הטוב טוב והרע רע.

חז"ל אומרים לנו שיסוד הטוב הוא הדרך אשר בה הקב"ה בכבודו ובעצמו מתנהג עם בריותיו. והדרך אשר בה אברהם אבינו ע"ה מיישם זאת בעולם היא ע"י הכנסת אורחים. אפשר לומר שבכך הוא דבק במידותיו של הקב"ה באופן הכי יסודי ועיקרי, שהרי בריאת העולם בעצמה היא מעשה מובהק של הכנסת אורחים שהקב"ה נותן מקום לזולת ב"עולמו" שלו. כל יתר המידות הן כביכול ענפים של הכנסת אורחים. מכאן שברכת המזון, שהיא מצות עשה מן התורה, הינה למעשה גדולה וחשובה יותר מהתפילה עצמה שהיא מדרבנן. כי להכרת טובה מימד מוסרי גדול הרבה יותר מהתלות בו ית' המתגלה דרך הבקשות. זאת היא גם הסיבה לכך שאנשי כנסת הגדולה שקבעו את נוסח התפילה החליטו שצורת הבקשות של התפילה חייבות להיות עצמן בסגנון של ברכות, היינו שאנו מבקשים ממנו כי הוא מקור הברכות.

וכן מסביר לנו המדרש שאברהם אבינו היה מלמד לאורחיו את ברכת המזון. כשבאו אליו להודות לו לפני יציאתם לדרך, הוא היה אומר להם "נברך שאכלנו משלו" ואז בקשו האורחים לברך את אברהם והוא היה מעמיד אותם על טעותם ומסביר להם שהוא הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים, הכל לפי מדרגתו וזכותו. ועלינו להבין שהכנסת אורחים של אברהם לא היתה סתם מין תכסיס כדי לאפשר לו ללמד את העולם תורה. אילו היה זה כך, המילה היחידה המתאימה היא: "מלכודת". הלחם והמים היו ממולכדים. אלא שמידתו של אברהם אבינו היא באמת ובתמים מדת החסד. בכנות אוהלו פתוח לארבע רוחות כדי שלא תהיה לאורחים שום טירחה להגיע עד הפתח. אברהם שהכיר את בוראו מתהלך לפניו ית' כמו אביר הרוכב לפני אדונו לפתוח ולהאיר לו את הדרך ולהכריז על בואו בפני המוני נתיניו. ענותנותו כמודע להיותו נברא היא המביאה אותו לומר "בלעדי!" כי מי שיודע שהוא נברא, יודע שאין לו מעצמו כלום אלא שהכל ממנו ית' ורק ממנו. כי למרות שיגיע כפיך כי תאכל אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, יש להכיר מי הנותן לך כח לעשות חיל. הזכות באה מכך שהייתי יכול לנצל את אותו הכח עצמו לרעה. זאת היתה קריאתו של רבי יוחנן לריש לקיש שהיה ראש חבורת לסטים: חילך – לתורה! והוא הפך לאיש אחר אבל כוחותיו היו אותם הכחות ממש שהיו לו מקודם.

ובכן ענין זה שתחילתו הכנסת אורחים וסופו ברכת המזון כתשובה להכרת טובה, מראה לנו כי המידות הן היסוד למצות ולא ההיפך. מי שמוכן להכרת טובה, אפשר ללמדו ברכת המזון ולחייבו במצוה. אבל מי שהוא כפוי טובה, אפילו מברך ברכת המזון אלף פעמים ויותר אין במצוה כח לחנכו. זוהי גם הסיבה שבברכה שאנו מברכים את אביו ואת אמו של הרך הנימול אנו מאחלים להם שיזכו לגדלו קודם לתורה ואחר כך למצות ולחופה ולמעשים טובים. כי לפני בר-המצוה האדם הוא בר-חינוך. הקשר בין פסח לשבועות היא מסכת אבות שהיא כולה דרך ארץ של תורה, הדרך ארץ של האבות. בפסח הקב"ה מוציא אותנו ממצרים להכניסנו תחת כנפי השכינה. יציאת מצרים היא כולה חסד כמו בריאת העולם וזאת היא המחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע לגבי ניסן ותשרי. מתן תורה היא מידת הדין בבחינת "אש-דת למו" בבחינת "זאת חוקת התורה". הדרך ארץ הפותחת בפנינו את עולמה של התורה כמצוה, היא הכרת הטובה להקב"ה המייסדת את הדרישה ללכת בדרכיו ולהדבק במידותיו. אז מבינים אנו איך הוא מקדש אותנו במצוותיו. היינו שהן לא רק מצוות שהוא מצווה אותנו אלא שהן אותן המצות שהוא בעצמו מקיים אותן וציוונו לקיימן גם אנו כדי שע"י שאנו מתקדשים בעשייתן אנחנו מתעלים להתקדש בקדושתו ולהדבק בו – בלי להשרף באשו, אש אוכלה, כי שמש ומגן ד' אלקים: שמש להאיר ולחמם ומגן כדי שהשמש לא תשרוף ולא תסנוור.  הדבקות בו ית' וההתבטלות אליו אין פירושן להתמוסס ולהעדר בתוך אורו כי לא בראנו כדי שנתעלם בבחינת "והיו כלא היו". אלא שתהיה חלקנו בין אלו הזוכים בהכנסת אורחים שלו ית' לעולם הבא, שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.

(וירא תשפ"ג)