ואהבת לרעך ונטילת ידיים

מהו הפסוק הבסיסי ביותר בתורה? כולנו מכירים את התשובה מתוך הספרא: "ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (קדושים, פרשה ב, פרק ד). תשובה פחות מוכרת הינה של בן עזאי (שם): "בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה".

התורה אינה חוכמה בלבד, שכן היא מעבר לכל חוכמה. התורה עוסקת בתיאוריה ובמעשה בקשר שבין האדם לבורא, לזולתו, לעצמו ולסביבתו. העוסק בה בנאמנות יזכה לבנות את עולמותיו. אין מדובר על בניית עולם רגשי וחווייתי בלבד אלא הרבה מעבר לכך. עולם ההלכה שבא לידי ביטוי בעיקר בתורה שבע"פ, הוא רק פאזה אחת אפשרית מאין סוף העולמות הפוטנציאליים.

ממבט על, אפריורי, ונטול עמדות והנחות מוקדמות, חז"ל תרו אחר הפסוק האולטימטיבי המקפל במשמעויותיו הגלויות והנסתרות את האינטראקציות בין: אלוקים, תורה, טבע ואדם. בשל כך הצעתי את הניסוח: הפסוק הבסיסי ביותר בתורה.

כיצד זה עובד בפועל? אליבא דרבי עקיבא, הניסיון לעמוד על טיבה של מצוות "ואהבת לרעך כמוך", חייב להוביל בהכרח לכל עקרונות האמונה ולהבנת התורה באופן כולל. נקודת המוצא הוא צווי חברתי בעל יסוד כאילו רציונאלי. העמדת טובת הזולת באותה הרמה של טובתי יכולה להיחשב כחובה קדושה, רק אם יש מצווה טרנסצדנטלי. כך נוצרות השאלות הבאות בהכרח: מיהו המצווה? מדוע שאשמע בקולו? איזה אינטרס יש לו אם בכלל שאשמע בקולו? ומכאן נפתחת הדרך לחקירה אמונית כוללת. "ואהבת" יוביל בהכרח לנטילת ידיים לדוגמה.

לבן עזאי כוון שונה מעט, הוא מפנה אל הפסוק (בראשית ה, א): "זה סֵ֔פֶר תּוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱ-לֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱ-לֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ". התורה עצמה מצביעה על העובדה כי האדם נברא ונעשה "בדמות א-לוהים". אין האדם זקוק לזולתו כדי להניע את מחשבותיו החקרניות אודות האינטראקציות הללו. מבט עמוק וחודרני אל עמקי נשמתו שחוצבה ממרום, חייב להביאו לשאלות: מהי דמות האלוקים שאליה הושוותי? מדוע ולמה, ובמה זכיתי לכבוד זה? מה זה דורש ממני? ומכאן הדרך פתוחה לחקירה אמונית כוללת שתוביל בסוף התהליך לאותה מסקנה.

להפתעתנו, מצאנו תשובה נוספת שזכתה להיקבע להלכה. רבי יעקב בן חביב, מחבר הספר "עין יעקב" על אגדות הש"ס, מספר בהקדמתו על מדרש שמופיעה בו דעה שלישית. את מקור המדרש הוא לא זוכר ("בקשתיהו ולא מצאתיהו בכל שיתא סדרי"), אולם, הוא מצטט את הדעות. המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב אהבת ריע, פרק א), כותב: "…בחיבור 'עין יעקב' בהקדמת הכותב שמצא בחבור מדרש אחד וזה לשונו: בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא שמע ישראל וגו'. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ואהבת לרעך כמוך. שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי דכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'". הכוונה הינה לפסוק העוסק בקרבן התמיד (במדבר כח , ד): "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם".

מקובל כי זוהי כוונת הדברים: עיקר התורה טמון ביכולת להקפיד ולעשות דברים חשובים בחיי היום-יום, כמעשה של שיגרה. מחנכים מצטטים את הפסוק להדגשת כוחה של השיגרה בעבודת הבורא. החתירה להישגים רוחניים אינה במעשה הירואי אחד אלא בסידרת מעשים קטנים ובלתי פוסקים. כתשובת הרבי מקוצק לשאלה היכן דר ה'? במקום שנותנים לו להיכנס.

אני מציע הבנה נוספת מתוך ראיית העל. לתשובות רבי עקיבא ובן עזאי יש מעין היגיון רציונאלי או פילוסופי. ברם, מה נאמר אנו בראותנו את הכהן מקפיד כל יום להקריב כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערביים? פעולות אלו משוללות כל יסוד הגיוני מכל סוג, זולתי הצווי של הא-ל. למה כל יום? ולמה בכלל להקריב? גם התשובות לשאלות אלו יסללו את הדרך לחקירה האמונית הכוללת.

להערות: hazutg@gmail.com

(אחרי-קדושים תשפ"ג)