זה לא מוסר, זה אליל

 

מה יותר מוסרי וטבעי מהרצון לחיות, ולא רק כאדם פרטי אלא כעם יהודי בארצו?

"אם יתברר שמדינת ישראל אינה יכולה להתקיים בלי הכיבוש", אמר לי חבר השבוע, "אז מבחינתי עדיף שתפסיק להתקיים. עדיף שעם ישראל יחזור לגלות, מאשר יחיה בעוול מוסרי".

אמירות מעין אלה, למרות שברוך ה' רק מעטים מזדהים איתן, מבטאות מגמה רחבה יותר, ההופכת את הרעיון המוסרי מסם החיים לסם המוות. להקריב אנשים וילדים חפים מפשע, להחריב את המדינה היחידה של העם היהודי, לחזור לגלות על כל הזוועות והמוראות שבה – כל אלה הן דרישות שנשמעות לא בשם אידיאולוגיה אכזרית כלשהי, אלא דווקא בשם המוסר והצדק! קשה להעלות זאת על הדעת, אבל אנחנו הרי רואים ושומעים אמירות מעין אלה בקביעות, בכל פעם בה נהרגים חיילינו בגלל זהירות יתר כלפי חיי האויבים, ובכל פעם בה נמנעים מנקיטת יד קשה כלפי האויבים בגלל שזה "לא מוסרי". נוצרה איזו תפיסה לפיה המוסר, שאמור להביא טוב ויושר וצדק לעולם, מתבטא דווקא בנכונות להקריב את חייהם ואת רווחתם של הטובים והישרים. והרי זה ההפך הגמור מכל שכל ישר ומכל אינטואיציה טבעית. אין זו אלא עבודה זרה חדשה, הדורשת ממאמיניה להקריב את ילדיהם על מזבחה, כמו פולחן המולך בימי קדם. אם כי בדרך כלל הם מעדיפים להקריב את ילדיהם של אחרים.

התורה מציבה הרבה חוקים ודרישות מהאדם, יותר מאשר רוב התפיסות המוסריות הרווחות. אבל גם התורה קבעה עיקרון בסיסי: "וחי בהם – ולא שימות בהם". למעט מקרים חריגים של שמד, שמירת התורה אמורה לחזק את החיים, לא לעודד את המוות. אין לה' חפץ בקורבנות אדם. מה יותר מוסרי וטבעי מהרצון לחיות, ולא רק כאדם פרטי אלא כעם יהודי בארצו? מה יותר צודק מלהגן קודם כל על חיי משפחתך ובני עמך, לפני הדאגה לחייהם של אנשי האויב? האם בגלל שישנם כמה שונאי ישראל שאינם מוכנים לקבל מציאות זו, דורש המוסר להקריב את חיינו, חירותנו ומדינתנו? אפשר להבין שיש אנשים שזהו חלומם, אבל לקרוא לכך "מוסר", זוהי נשיאת שם המוסר לשווא, המחללת אותו באופן מחריד.

המאה העשרים הראתה לנו לא מעט אנשים שבשם המוסר והצדק הטביעו את העולם בדם. אם "המוסר" שלך מוביל אותך למסקנות שזהו הדבר הנכון – כנראה שזה לא המוסר, אלא אליל מתחזה.

(וירא תשפ"ג)