גם אצלנו מורגש הצורך בדמות מוחשית ונגישה שתייצג עבורנו את רצון ה' בבירור
אפיפיור הוא תפקיד שאין לו מקבילה ביהדות. למעשה, רק היהודים מכנים אותו "אפיפיור", כינוי שהופיע בימי הביניים ומקורו לא ברור. ברוב השפות הוא מכונה פשוט "פאפא" (או מילים דומות) – כלומר, אבא. האפיפיור נתפס בתור "האבא הגדול" של כל הנוצרים הקתולים, הסמכות הדתית והרוחנית העליונה, והפוסק הבלעדי בכל ענייני הנצרות. אחת מאבני היסוד של האמונה הקתולית היא הדוֹגמה לפיה האפיפיור אינו יכול לטעות כאשר הוא מדבר בשם הכנסייה בענייני אמונה ומוסר. הוא נחשב לנציגו של הא-ל עלי אדמות, ליורשו וממשיך דרכו של אותו האיש, ולכן אין פלא שהוא זוכה לכבוד והערצה עצומים מצד מאמיניו.
ביהדות, כאמור, אין ולא היה מעולם תפקיד דומה לזה. משרת הרב הראשי בת זמננו היא בסך הכל תפקיד רשמי, גם אם מכובד, והנושא בה אינו נחשב בהכרח לגדול הדור או לקדוש עליון. גם בתקופת הסנהדרין לא נחשב אף נשיא או אב בית דין לדוברו הישיר של ה' או לסמכות בלעדית; החלטות התקבלו רק באמצעות הצבעה והכרעה לפי דעת הרוב. גם הכוהן הגדול לא נהנה ממעמד וסמכויות דומים לאלה של האפיפיור, ואפילו לא משה רבנו, שהתורה אינה מסתירה את טעויותיו וכישלונותיו. אפשר לומר שביהדות הקשר עם אלוקים מעולם לא התנקז דרך דמותו של אדם בודד, גדול ככל שיהיה. העם כולו הוא זה שבא בברית עם ה', וכל יהודי עומד באופן אישי מול הבורא. המלכים, הכוהנים, הנביאים, החכמים והרבנים מורים לעם את הדרך ומדריכים אותו כיצד לעבוד את ה', אבל אף אחד מהם אינו חסין מפני טעויות, ואף אחד אינו נושא בסמכות המאפשרת לו לפסוק ולהורות באופן בלעדי. אולי בחסידויות מסוימות התפתחה הערצה מופרזת כלפי האדמו"ר, שמייחסת לו מעלות מעין אלה, אבל זו אינה דרכה המרכזית של היהדות.
היתרונות שבכך ברורים, ומוסד האפיפיורות אכן הוביל להרבה מאד שחיתות ורשע לאורך הדורות, כפי שמתבקש כאשר מעניקים לאדם בודד סמכות מוחלטת. עם זאת, גם אצלנו מורגש הצורך בדמות מוחשית, מושלמת ונגישה שתייצג עבורנו את רצון ה' בבירור ותסלק את הספקות. התפזרנו קצת יותר מדי בגלל הגלויות והמחלוקות. אדם רגיל אמנם אינו מסוגל למלא תפקיד כזה, ולכן אנחנו זקוקים למשיח, ל"אבא" אמיתי שיורה לנו את הדרך הביתה.
(האזינו תשפ"ג)