הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)
יש דתיים שמקבלים רגליים קרות מהאפשרות שהם ינהיגו את המדינה
אחרי כל ההתנצלויות בפני החילונים על תוצאות הבחירות, ואחרי כל ההרגעות שאנחנו לא הולכים לסקול או לשרוף אף אחד, נשאלת השאלה – אבל מה באמת אנחנו רוצים?
לשמאל החילוני יש חזון ברור: מדינה חילונית ליברלית ודמוקרטית תוך היפרדות מערביי יהודה ושומרון. החזון הזה אולי הרסני, אולי בלתי ניתן ליישום, אבל הוא ברור ומוגדר, ולכן הם חותרים להגשים אותו בכל הזדמנות, בעיקר כשהם עולים לשלטון. החזון של הימין החילוני אינו שונה בהרבה, פרט לחילוקי דעות לגבי הטיפול בבעיה הערבית. אבל מה החזון של הדתיים והחרדים? איך נראית המדינה האידיאלית שאנו חולמים עליה?
למעשה, עצם המושג "אנחנו" הוא מטעה. לציבור החרדי יש חזון מאד ברור של חברת לומדים, אלא שהוא מתעלם מכך שגודלם והאחוז שלהם באוכלוסייה מחייבים התייחסות רצינית יותר למדינה ולדמותה הציבורית. ככל שהשפעתם גדלה, כך יהיה עליהם להכריע בשאלות שאינן נוגעות רק אליהם ישירות. הציבור הדתי-לאומי, מאידך גיסא, מפוזר על פני ספקטרום רחב של דעות והשקפות, כאשר מצד אחד ישנם "ליברלים" שאינם מעוניינים בשינויים של ממש במצב הקיים (ואולי אפילו שואפים להפריד יותר את הדת מהמדינה), ומהצד השני "חרד"לים" שרוצים לראות את המדינה מתנהלת לפי התורה וההלכה. אלא שגם אפשרות זו אינה ברורה מספיק. עד כמה ללכת לפי התורה וההלכה, ועד כמה להתחשב בציבור החילוני וברצונותיו? מה לכפות באמצעות החוק, ומה להשאיר לבחירתו האישית של כל אחד? מה אמור להיות היחס לגויים, לנשים, לחד-מיניים? העדר התשובות הברורות גורם לחילונים מסוימים לדמיין תרחישי אימה בנוסח איראן או הסדרה "סיפורה של שפחה", ולא מספיק להגיב על כך בנאומי הרגעה. צריך לברר קודם כל לעצמנו מה אנחנו באמת רוצים – בתחילה ברמת החזון האידיאלי, כיצד צריכה להיראות מדינה מושלמת לדעתנו, ולאחר מכן ברמה המעשית, מה אפשר לעשות היום כדי להתקרב לחזון הזה.
יש דתיים שמקבלים רגליים קרות מהאפשרות שהם ינהיגו את המדינה. הם מעדיפים להשאיר לחילונים לעשות את זה, ולהסתפק בתלונות מבחוץ או השפעה מבפנים. אבל לא צריך לפחד. גם בן גוריון וחבריו לא ידעו מראש איך בדיוק תתנהל המדינה, אבל למדו והסתדרו תוך כדי תנועה. אם הם הצליחו, אין סיבה שגם אנחנו, בבוא היום, לא נצליח.
(חיי שרה תשפ"ג)
