שמעתי פעם סיפור על יהודי שהתרחק מהיהדות, חיפש את דרכו במזרח הרחוק ולבסוף הצטרף למנזר בודהיסטי. שמע על כך חב"דניק אחד, והחליט לנסות להחזירו בתשובה. כאשר נכנס החסיד לחדר, מצא את אותו יהודי כשהוא שקוע במדיטציה לפני פסל של בודהה ומקטיר לו קטורת. אמר האיש לחסיד: "בוודאי אתה סבור שאני עובד אלילים, האין זאת?" השיב החסיד בחיוב. מיד לקח האיש את פסל הבודהה, השליכו מהחלון ושאל את החסיד: "האם אתה מסוגל לעשות כך לספר תורה? אם לא, מיהו עובד האלילים מבין שנינו?"
אף שיש להשיב על טענתו של אותו אדם, הנקודה שהעלה אכן דורשת התייחסות רצינית. האם אנחנו באמת עובדים את ה' – או את "היהדות"? האם המצוות והמנהגים שלנו נעשים מתוך הכרה אמיתית במציאות ה' וכוונה לעבדו, או שמא פשוט התרגלנו אליהם כמצוות אנשים מלומדה, ואנו תופסים את החיצוניות ומניחים את העיקר?
ניתן לבחון את התשובה לשאלה זו באמצעות ניסוי מחשבה: תארו לעצמכם שה' היה מתגלה לפתע לעיני כולם, ומתחיל לתת הוראות, לשפוט ולנהל את העניינים בעצמו – בדיוק כפי שאנו מתפללים "ימלוך ה' לעולם" וכדומה. חלק מההוראות שלו היו מן הסתם מנוגדות לדברים שהתרגלנו לעשות במשך דורות רבים, ביטול מנהגים, הכרעות הלכתיות שונות וכדומה. האם באמת היינו מרוצים מכך שתפילותינו-לכאורה התגשמו – או שאנחנו מעדיפים שה' יישאר רחוק מאיתנו, בתור רעיון מופשט וערטילאי, בעוד אנחנו נצמדים ללבוש החיצוני של החפצים והמעשים?
אמרה חסידית ידועה היא, ש"החסיד מתיירא מה', ואילו המתנגד מתיירא מהשולחן ערוך". זהו למעשה אותו סוג של ביקורת שביטא הבודהיסט, הסכנה שבהפיכת התורה והמצוות עצמן לעבודה זרה. אין הכוונה חלילה שמותר לזלזל בהלכה או לוותר עליה; זוהי הדרך היחידה שעומדת בפנינו לעבוד את ה' באמת, ולא לנהות אחרי דמיונות שווא. אבל חשוב לוודא שעל ידי השולחן ערוך אנחנו אכן עובדים את ה' – ולא את השולחן ערוך במקומו.
לא היינו זורקים את ספר התורה מהחלון, כי ה' ציווה עלינו לכבד אותו. אבל אילו היה ציווי הפוך – למשל, במקרה של פיקוח נפש – עלינו להיות מוכנים נפשית לקיים גם אותו. עובד ה' אמיתי צריך להיות מוכן לעשות זאת בכל הדרכים, כולל באמצעות ויתור על הרגליו.
(בהר תשסז)
לזרוק את בודהה מהחלון
השארת תגובה