ומה עם לשון הרע?

ראובן: "אתה מחלל שבת, אוכל נבלות וטרפות, לא שומר על צניעות, מלווה בריבית ולא מניח תפילין".
שמעון: "נו נו, ומה עם לשון הרע? אתה לא מדבר לפעמים לשון הרע? זה יותר חמור! אז קשוט עצמך תחילה…"
בוודאי יצא לכם לשמוע לא פעם משפטים בנוסח: "ומה עם לשון הרע? זה יותר טוב?". משפטים כאלה נשלפים על ידי אנשים מסוימים כל פעם שמישהו משמיע ביקורת על בעיות דתיות אצלם או אצל אחרים. בתגובה להאשמות על זלזול בהלכה ובקיום המצוות, מגיעה התשובה האוטומטית לפיה גם הצד השני עובר לפעמים עבירות חמורות – כמו לשון הרע, שכמעט כולם נכשלים בה. ואם כן, עד שהוא מעביר ביקורת עליהם, מוטב שיתעסק בענייניו שלו, כי הוא לא טוב יותר מהם. או לחילופין – אם אתה מסוגל להכיל אנשים שמדברים לשון הרע, תכיל גם אנשים שעוברים על כל עבירה אחרת.
ובכן, אין ספק שכאשר כתב החפץ חיים את ספרו, ודיבר על חומרתה של לשון הרע, הוא התכוון שאנשים יימנעו בעקבות זאת מדיבור לשון הרע כשם שהם נמנעים מעבירות אחרות – לא יקלו ראש בעבירות אחרות כשם שמקלים ראש בלשון הרע. אלא שזה טבעה של הפסיכולוגיה האנושית: כאשר אדם מוצא את עצמו בדיסוננס בין מה שהוא תופס כרצוי לבין מה שמצוי בפועל, הוא חותר לסגור את הפער הזה – או באמצעות שינוי המצוי, או באמצעות שינוי הרצוי. והאפשרות השנייה הרבה יותר נוחה. אם לשון הרע היא חטא כל כך חמור, ובכל זאת כמעט כולם נכשלים בו וזה לא סוף העולם – אז כנראה שזה גם לא סוף העולם אם עוברים עבירות אחרות. כך דורש היצר הרע, שמוצא לו אוזניים קשובות.
משל למה הדבר דומה? לרופא שיפרסם מחקר לפיו אכילת סוכר מזיקה לא פחות מעישון ושתייה כבדה. יהיו אנשים שבעקבות זאת יפסיקו לאכול סוכר, אבל מן הסתם יהיו גם אנשים שיגידו שאם כך, אז כנראה לא כל כך נורא לעשן ולשתות, כמו שכולם אוכלים סוכר… זהו הפך כוונתו של הרופא.
לא מצדיקים עבירות בכך שגם אנשים אחרים עוברים עבירות. השאיפה צריכה להיות ליישר את הקו כלפי מעלה, לא למטה.
ואתחנן תש"פ