זעקת הדממה

"אין דבר שלם יותר מלב שבור וזועק יותר מן הדממה". כך שוררה-פזמנה נעמי שמר בעקבות אמירה המיוחסת לר' נחמן מברסלב.

עיון בפרשת השבוע מלמד כי אפשר ושורשיה של אמירה נוקבת זו נטועים כבר בפרשתנו.

פרשת גירוש הגר וישמעאל – וציות אברהם למצוות שרה אמנו, האם החורגת – מעוררת אינספור שאלות, במישור הפרשני, האנושי, המוסרי, התיאולוגי, המשפטי והחברתי. ולא לחינם עוררה את עניינם וסקרנותם של פרשנים אינספור שכל אחד מהם ביקש ליתן בה טעם, לפי דרכו.

פתיחת הפרשה מרמזת על המניע של שרה ("ישמעאל המצחק", שנתפרש בעיני חז"ל כעושה מעשה של גילוי עריות, עבודה זרה או שפיכות דמים, שעלול היה להשפיע רע על יצחק) ועל כך שהמעשה היה רע מאד גם בעיני אברהם אבינו: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק.  וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ".

אכן, ציותו של אברהם לגזרה קשה זו עורר את הפרשנים. כך, למשל, מעיר כבר האבן עזרא על אתר: "ורבים יתמהו מאברהם, איך גרש בנו, גם שלח בן עם אמו ריקם, ואיה נדבת לבו? כי אברהם עשה ככל אשר ציווהו ה'. ואילו היה נותן ממון להגר שלא ברצון שרה, לא שמר מצוות השם. והנה באחרונה אחרי מות שרה נתן מתנות לבני ישמעאל". ובדרכו הסניגוריאלית, הוא מוסיף הנחה שאינה מפורשת בכתוב: "וישלחה" – ויתכן שנתן לה כסף וזהב ולא פירש הכתוב. ונתן לה לחם ומים שיספיק לה עד באר שבע, כי בגרר היה אברהם". ובכיוון דומה המבקש לרכך מעט את טעמו הקשה של מעשה זה מפרש הרד"ק: "והיה רע בעיניו שיגרשהו מביתו, ולא גער באשתו מפני שלום הבית, כמו שכתבנו בדבר הגר, והיה מצטער על הדבר, והיה סובל מריבת אשתו עד שבא אליו הדיבור". 

פרשנים אחרים, מבקשים לתת טעם משפטי וכלכלי למעשה קשה זה של גירוש. כך, למשל, מפרש הרמב"ן, תוך דיוק בלשון הכתוב המתחלפת (הגר-אמה):"וכן אמרה 'גרש את האמה הזאת ואת בנה', כי אמרה העבד המלעיג על אדוניו חייב הוא למות או להלקותו". וכיוצא בו פירש הרשב"ם: "שכבר גדל הרבה ולא רצתה להשהותו עוד פן ירצה להחזיק בירושת אביו עם יצחק".

יהא אשר יהא, עיון בפשט הכתובים מעלה לא אחת תמיהות ושאלות (כגון החילוף בין "ילד" ו"נער" ככינוי לישמעאל שלפי המדרש היה בן 27 שנה!).

הפסוקים מדברים בעד עצמם, ולצד תיאור התמונה האנושית כל כך, של דאגת אם לבנה, משלחים רמיזות ("וישכם אברהם בבוקר", בדומה למעשה העקדה!), הדהודים ורפרורים לפסוקים אחרים: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ (הפסוק רומז כאן כי בשונה מציוויה של הגר שביקשה ל"גרש" אותם, אברהם ממתיק מעט את הטעם המר ורק "משלח" אותם). וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע. וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד. וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְ. וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱ-לֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱ-לֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם".

לפי המתואר בפשט הפסוקים הגר בכתה, לא ישמעאל. אבל הקב"ה שמע. פעם, "את קול הנער"; ופעם, "אל קול הנער".

אכן, כבר משעת לידתו ניתן ל"ילד-נער" קול שמבטא את מהותו: ישמעאל, אדם שהקב"ה שומע את קולו, ונענה לו. למרות זאת, בפי חז"ל נתפשה דווקא הגר – ולא ישמעאל – כדגם לאותם עשוקים ורצוצים שהקב"ה שומע את קול בכיים.

לא אחת, דווקא זעקתו של האיש הדומם, מבקיעה שחקים והולכת מסוף העולם ועד סופו. הצועק והבוכה, מסוגלים עדיין, גם אם בשארית כוחם, להסב אליהם את שימת הלב, להשמיע את קולם. ואילו הדומם, כבר אפסו כוחותיו, ואפילו להשמיע קול הברה אינו מסוגל עוד.

כמה רבים הם האנשים הדוממים בינינו. קולם אינו נשמע ואף פניהם לא ייראו. תורת ישראל מלמדת אותנו שעל האדם לדבוק במידת קונו, להיות רגיש גם לדמומי לחש אלה, לראות אותם, לשמוע את קול זעקתם, וזעקה נטולת קול היא, לתת אליהם את שימת הלב ולנסות להושיט להם יד תומכת.

(וירא תשפ"ג)