ההר, הבית והעלייה

פרשת העקדה, שבמוקדה ניצבת "ההליכה אל המקום", שלפי מסורת חז"ל הוא הר הבית, נקשרת באורח טראגי לניסיון הנפשע לרצוח את יהודה גליק (הקב"ה ישמרהו ויחייהו), ראש תנועת השיבה להר הבית.

גם מי שמתנגד בחריפות למעשה העלייה בהר, ורחוק מרחק ת"ק פרסה מעמדותיו של גליק, לא יוכל שלא להתפעל מסבר פניו ואישיותו הטובה. נחישותו ודבקותו במטרה, כמו גם מסירות הנפש שלו להגשמת האידאלים שבהם הוא מאמין, הן תכונות שחסרות מאד בימינו.

ימי המאבק על הר הבית כימות עולם. לפי אגדה אחת, כבר קין והבל, שני ילדיו הראשונים של העולם, נלחמו על הבעלות בחלקת אלוקים קטנה זו. מני אז, ועד ימינו, ממשיך ההר לעמוד בעין הסערה.
באופן ספציפי, "הר הבית שלי" הולך-סובב ארבעה דורות של כוהנים. סבא-רבא, ר' חנוך חיים הכהן, חסיד סטרטין, מנקיי הדעת שבירושלים, עלה לעיר הקודש בראשית המאה הקודמת וקבע את ביתו בחצר סמוכה למקום המקדש, שם עסק בתורה, תורת הנגלה וחוכמת הנסתר, יומם ולילה, שלא על מנת לקבל פרס.
שלא כשכניו, נמנע מלקבוע את מקום תפילתו באחד מבתי הכנסיות שהיו סמוכים לביתו אלא קבעה ברחבתו הצרה של הכותל המערבי, שם קונן מדי לילה על חורבן בית המקדש. תיאורו והד לתפילתו הבוקעת שערי שמים, בא בסיפורו המופלא של ידיד המשפחה, ש"י עגנון, על "רבי כתריאל שליח ציבור", משיירי אנשי קהל חסידים בירושלים, "שממעטים חפצי עצמם בשביל להרבות כבוד שמים".
עבור סבי ר' מרדכי הכהן ז"ל, שכבר נולד בין החומות, היו העיר והעזרות, הר הבית וירושלים כולה מקור חיים, מעיין נובע ללימוד ועיון. חלק מאותם עיונים נקבץ בספרו "הבית והעלייה", שמוקדש כולו לחקר הר הבית וענייני מקדש וקודשיו.
בעת מלחמת ששת הימים, זכה אבי-מורי שיחי', הרב מנחם הכהן, יד ימינו של הרב גורן (שהשבוע מלאו 20 שנה לפטירתו), להימנות עם הראשונים שהגיעו להר הבית. בסערת המלחמה, בעוד הדי ההפגזות והיריות נשמעים מרחוק, ראה את הרב גורן כשהוא נכנס לחלל כיפת הסלע ומתבונן בפליאה באבן השתייה. לאחר כמה דקות, ירדו לרחבת ה"כותל", בירכו ברכת "מנחם ציון ובונה ירושלים", ואבי מיהר למשימתו הבאה: להביא שלושה כוהנים להר הבית המשוחרר: את ה"נזיר", את הרצ"י קוק, ואת אביו. כשהגיע לבית סבי, והודיעו על שחרור הכותל והר הבית, בירך הלה "שהחיינו", כולו רועד מהתרגשות. אכן, מששמע כי הדרך לכותל עוברת בשטח ההר עצמו, ביקש למנוע עצמו מן הספק, ואמר לבנו: "חיכיתי י"ט שנים ליום שאוכל לשוב לכותל, אמתין עוד כמה שעות עד שתתאפשר הגישה דרך הרובע היהודי". במתינות זו, כרוכים היו יחדיו הרבה תורה וידע, חוכמה ותבונה, שיקול דעת ושכל ישר.
משם המשיך אבי לחדר לימודו של הרצ"י קוק, ב"חצר בית דוד", ביתו של הראי"ה קוק. הרב צבי יהודה לא הבין בתחילה את גודל הבשורה. אבי מצאו כשהוא עומד בחדרו של אביו-מורו, הראי"ה זצ"ל, עטור בטליתו ובתפיליו, אחוז בשרעפים ודבוק בשרפים. אבי סייע לו להסיר את התפילין, הרימו בשתי ידיו, משל היה ילד קטן, והושיבו בג'יפ, לצד ה"נזיר". הג'יפ הצבאי דהר דרך רחבת הר הבית, בואכה הכותל, כששני הרבנים הישישים יושבים דחוקים משני צידי התול"ר שעליו.
כמה חודשים לאחר מכן, ביקש הרב גורן לחדש את התפילה על הר הבית, ביום הכיפורים. שר הביטחון משה דיין, שחשש מפריצת מהומות ומיצירת משבר מדיני בעקבות ניסיונו של אלוף ורב ראשי לצה"ל לחדש את התפילה בהר הבית (ולתלות עליו את דגל ישראל) אסר עליו לעשות כן, אך התיר למניין מצומצם מאנשי הרבנות הצבאית, בפיקודו של אבי, לקיים את המניין, מניין שממשיך להתקיים עד היום.
וכך, בעודי ילד קטן, זכיתי להתפלל על הר הבית ביום הכיפורים הראשון שלאחר שחרורו. לימים, הייתי צופה תדיר על ההר מגג ביתנו ברובע היהודי, ויורד עם אבא לכותל המערבי בערב פסח אחר הצהריים לאמירת "קרבן פסח".
לימים, זכיתי להימנות עם חבורת תלמידי ישיבת "הכותל" שהייתה יורדת בכל ערב שבת, בהנהגת ראש הישיבה הרח"י הדרי, לקבל את פני שבת המלכה ליד הכותל המערבי, תוך שירת "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בניין עולם", וטעמה החזק ורב המשמעות של שירת "מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה" מלווה אותי כל הימים.
אכן, הר הבית, מקדש וקודשיו, היו שייכים בישיבה לערוץ המציאות, לא לערוץ ההיסטוריה. את "סדר העבודה" של יום הכיפורים אמרנו מול החלונות שקרועים לרווחה אל מול ההר. גם בעיסוקיי המשפטיים, זכיתי לא אחת לסייע למאבק המשפטי על מימוש זכות הגישה, התפילה והפולחן בהר. בפגיעה הנמשכת בה, במיוחד כשהיא מכוונת בעיקר רק כלפי יהודים המבקשים לעלות בהר ולהתפלל בו, יש הפליה חמורה והפרה גסה הן של חירות התנועה וחופש הדת, התפילה והפולחן, עקרונות יסוד בדמוקרטיה ובמשפט, הפנימי והבינלאומי, הן של העקרונות שנקבעו במגילת העצמאות ובהסכמים מדיניים שונים המבטיחים חופש גישה, פולחן ותפילה למקומות הקדושים.
עם זאת, כבעניינות אחרים, גם בעניין זה אל לנו להיות רק צודקים. אנו חייבים להיות גם חכמים. לראות לא רק את ההר והבית אלא גם את כל שמסביבם. המאבק לשם הגשמת הזכות צריך להיעשות בנחישות ובדבקות, אך גם במתינות, בתבונה ובשום שכל. הזכות – ההיסטורית, המשפטית והאנושית – לעלות בהר, אינה מצדיקה סיכון וקיפוח חיי אדם בכל עת והבערת אש שעלולה להצית את המזרח התיכון והעולם כולו. קדושת האדמה וקדושת האדם באין כאחד, ואסור לאחד מערכים אלה לפגוע בחברו שלא לצורך ובמידה שעולה על הנדרש. לצד הדבקות בהר ומימוש ריבונותה של מדינת ישראל בירושלים, עלינו להיזהר ולהישמר שלא יצא שכר אהבת הקודש וקודשיו בהפסדנו, ושהכמיהה והערגה לעלות בהר לא יביאו לאובדן הבית.
נתפלל כולנו להחלמתו המהירה של יהודה גליק, ולמימוש תפילתנו בכל יום תמיד, "ותחזינה עינינו בשובך לציון".
(וירא תשס"ה)