קובי פרידחי (פסיכולוג בהתמחות תעסוקתית, דוקטורנט באוניברסיטת אריאל)
סדום ועמורה מתוארות בפרשה כערים מלאות בחטא, עד כדי כך שלא ניתן למצוא בהן אף לא עשרה צדיקים. כאשר מתבוננים בפסוקים ומנסים לראות מה היה חטאם של אנשי סדום, ניתן לראות כיצד הם מסתערים על ביתו של לוט בשעה שהכניס פנימה אורחים. לסדום יש עניין מיוחד לגבי הכנסת אורחים. האגדה מספרת על "מיטת סדום" שהייתה מיועדת לאורחים- אם האורח היה נמוך היו מותחים את אבריו ואם היה גבוה היו מקצצים את בהונות רגליו (סנהדרין ק"ט). מדוע רשעותם של אנשי סדום מתבטאת דווקא באורחים? התשובה נמצאת, לדעתי, בהתבוננות על כתות.
קשה להגדיר בצורה מדויקת מה הופך קבוצה לכת, לרוב מדובר בקבוצה המונהגת על ידי מנהיג כריזמטי, עם טקסים ואמונות ייחודיות ומובדלות מהדת או מהתרבות המרכזית. אולם, המאפיין המרכזי הוא שהכת היא קבוצה סגורה. בעדויותיהם של יוצאי כתות ניתן לשמוע על הדרישה להתנתק באופן מוחלט מהחיים הקודמים, אם אתה נכנס לבדך לכת, החברים ובני המשפחה נשארים מאחור.
כאשר אדם נמצא בקבוצה סגורה, הוא מאבד את הנגישות לטיעונים נגד המנהיג או נגד החוקים של הקבוצה וכך היא מצליחה לייצר עבורו זהות חדשה ולהגדיר באופן טוטאלי את המציאות. אנשי סדום גילו שלוט ומשפחתו לא עברו את התהליך הנפשי המכניס אותם באמת להיות חלק מ"כת" אנשי העיר ומגיעים אליו בהמוניהם כדי שבהכנסת האורחים שלו, לא יפגע בשלמות הקבוצה ובשלמות הרעיון (האכזרי) שהיא מביאה עימה. מתוך כך ניתן להבין מדוע לא ניתן למצוא אפילו עשרה צדיקים בעיר. במקומות כאלה אין מקום לגרעין תורני, הקבוצה לא תיתן לך להישאר באמונתך.
כאשר מקום העבודה שלנו מתנהל כיחידה סגרה הרמטית ויש תחומים בהם חל איסור מוחלט להטיל ביקורת, מקומות שאין עליהם פיקוח או בקרה של עיניים חיצוניות, הדבר צריך להדליק נורות אדומות- אולי על שחיתות (בארגונים עסקיים) ואולי על אלימות (למשל במוסדות חינוכיים כמו גני ילדים).
חנן בן ארי כתב בשירו "חולם כמו יוסף": "עמוק בפנים יש סדום קטנה/ שהוא רק רוצה למחוק כבר/ ויש מלאכים שימלטו אותו". הסדום הקטנה שיש בכולנו היא אותו מקום נפשי שאינו מאפשר לאורחים להיכנס; מקום קטן (או גדול) בנפש שאנחנו תקועים בו ולא מוכנים לזוז מילימטר, לא ממקום אידיאולוגי, אלא מתוך פחד לאתגר את עצמנו וחלילה להשתנות.
ממקומות אלו ראוי להימלט ואנחנו זקוקים למלאכים, אותם שליחים חיצוניים שיעזרו לנו, כי לבד אנחנו לא מסוגלים. הפתרון, בעבודה או בנפש- אלו השקיפות והפתיחות המאפשרת ל"אורחים" להיכנס.
