פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)למראית עין, מסעו של יעקב אבינו מבאר שבע לחרן ועצירתו לשנת לילה בבית-אל נדמית לתמונה מרהיבת עין. מלאכים לבנים העולים ויורדים בסולם על רקע לילה זרוע כוכבים, חלום ליל קיץ. לא ייפלא אפוא שמחזה זה שבה את דמיונם ולבם של גדולי האמנות כגון רמברנדט, מארק שאגאל ואחרים, שתיארוהו בצבעים מרהיבים.
אלא, פשט הכתובים מלמד על תמונה שונה לחלוטין. לא "יציאת צדיק מן העיר", רגועה ושלווה, אלא בריחה והימלטות של פליט חסר אונים, הנס על נפשו מאימת מוות שמרחפת מעליו.
בשונה מהפסוק הראשון בפרשתנו, "ויצא יעקב", משל הייתה זו הליכה מרצון, מסוף הפרשה הקודמת עולה תמונה שונה במקצת.
כך, בדברי רבקה ליעקב: "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי. וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב …וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ. וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה",
כך, גם בטון דברי אביו: "ויקרא יצחק אל יעקב, ויברך אותו, ויצווהו… קום לך פדנה ארם… וישלח יצחק את יעקב… וישמע יעקב אל אביו ואל אמו" (בראשית כח, א-ז). תיאור זה מובלט ומודגש פעם נוספת בנבואת התוכחה של הנביא הושע (יב, יג): וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם, וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר".
לדברי המלבי"ם, אין אלה כלל דברי הושע אלא דברי תוכחה קשים שמפנה העם אליו, מעין "טול קורה מבין עיניך". בתגובה להאשמת הנביא כלפיהם על שהם מרמים ומשקרים, אומר לו העם: "הלא מפני רמאות ומרמה ברח יעקב מפני עשו לשדה ארם, כי רימה את עשו בדבר הבכורה והברכה. ואם כן הלא גם יעקב עשה מרמה! ואחר כך בהיותו בבית לבן עבד בעבור אישה, שהיא רחל, ולבן רימה אותו ונתן לו את לאה, ונתקיים המרמה בידו, כי אחר כך שמר את הצאן שנית באישה אחרת, והוצרך לשמור בעד שתי נשים, ואם כן כבר הייתה הרמאות נהוגה מימי אבותינו"!
מכל מקום, פשט הכתובים מלמד שלא יציאה מרצון הייתה כאן, "מסע שידוכים" לחרן כדי למצוא אישה, אלא בריחה מפני עשו אחיו המתנקם אליו להורגו.
למרות הסכנה הגדולה, יעקב אבינו אינו זונח את היעד והייעוד. היה, ו"יש לו חלום".
חלום יעקב אינו מתמקד, כמו בסוף דרכו בבית לבן, רק בשגשוג כלכלי של "עקודים נקודים וברודים", אקזיט שיבטיח לו ולצאצאיו אחריו הגנה כלכלית. חלום יעקב בבית-אל מתמקד בתכלית רוחנית. סולם שמוצב ארצה, נטוע היטב בקרקע המציאות, אך ראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו.
סולם יעקב מגיע השמימה. בשבילו, "השמים הם הגבול". שאיפה לחיות במציאות שבה שמים וארץ נושקים זה לזה ומקיימים היזון חוזר ביניהם. חיים ארציים המלווים בתודעת קבע רוחנית.
מכאן קצרה הייתה הדרך לפרשנות חז"ל שזיהו את פגיעת יעקב ב"מקום", כמכוונת כלפי "המקום" אשר נזכר בפרשת עקדת אביו יצחק, הר המוריה שעליו ייבנה בעתיד בית המקדש.
"מעשי אבות – סימן לבנים". גם באחת משעותיו הקשות של יעקב, פליט הנמלט בעל כורחו ממולדתו ומבית אביו, אין הוא זונח את החלום.
כך עשו גם צאצאיו. בכל הדורות, לא איבדו יהודים את החלום, את התקווה. גם בשעותיהם הקשות ביותר, כאשר נמלטו מאימת האינקוויזציה, מפרעות ת"ח-ת"ט, מגזרות חמילייניצקי או מאימי הנאצים, המשיכו תמיד לחלום. לקוות. להתפלל.
וכמה סמלי וראוי, שעם ייסודה, בבואה לקַבֵּע את המנונה, בחרה המדינה היהודית, מכל שִירוֹת שבעולם, דווקא בחלום. חלום "התקווה שנות אלפיים", שיָאֶה אף נָאֶה ל"סבא ישראל-יעקב" ולמדינת ישראל. (ויצא תשפ)
