הרב אבינדב אבוקרט (רב קהילת אברהם יגל, גבעת שמואל)במסע של יעקב אבינו מארץ ישראל אל חרן ובחזרה, ישנם אירועים המשמשים כסמל למסע הרוחני שעבר יעקב בגלות, וכולם קשורים בקשר הדוק אל אבנים ואל פעולות הקשורות בהן. נבחן את האירועים הללו על פי מבנה שייסד הבעש"ט [כתר שם טוב שב-א] בנוגע להתמודדות האדם עם הכוחות השליליים שבקרבו: 'שיכוון בכל דיבור הכנעה והבדלה והמתקה'. ההמתקה הופכת את הרע לטוב, ההכנעה אינה משנה את מהותו של הרע אבל מצליחה למנוע ממנו להזיק ואילו ההבדלה אינה מורידה מיכולת הרע להשפיע אבל לפחות מרחיקה אותו.
האירוע הראשון הוא כמובן חלום הסולם, שאותו חולם יעקב כשהוא שוכב על אבנים, כדברי המדרש [חולין צא ב]: 'שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו; תנא: וכולן נבלעו באחד'. שנים עשר ילדים שכולם יוצאים מאב אחד משותף ובעלי שאיפה דומה להפליא. אנו פוגשים כאן תהליך של המתקה – אבנים שונות, שהתקבצו ממקומות שונים מתאחדות לאבן אחת זהה המשמשת למטרה אחת משותפת. בדבריו של רבינו מנחם המאירי [הקדמה לבית הבחירה] אנו מוצאים תיאור מדויק של המתקת הכוחות השליליים – "שבעת התבודדו ועלותו במדרגה הנכבדת נהפך לבב כל מונע ונכנע לרצונו ואמר, עלי יניח צדיק זה ראשו, עד שהתאחדו כל המונעים ושבו אצלו להיפך טבעם עד שנכנעו לכוונתו והתחברו בלב אחד תחת מראשותיו, להיכנע מתחת לראשו בעזרת יד אלקיו הטובה עליו, והיות שבירתם – מזבח לה' הנראה אליו, כמאמר 'זבחי אלקים רוח נשברה'".
לאחר מכן, אנו פוגשים נס נוסף הקשור אל אבן. ליד הבאר המשקה את עדרי הצאן מצליח יעקב אבינו לגולל אבן אחת למרות שבדרך הטבע אין לאדם אחד יכולת להרים אותה. בכך, יעקב אבינו מתרגל להתמודד עם הרע בדרך של הכנעה, כעת הוא בגלות ובחוסר כל ולכן הוא בוחר להשתמש בדרך אחרת מזו שבאמצעותה המתיק את תחילת דרכו.
גם סיומו של המסע מלווה באבנים. כאן, בוחר יעקב להקים מבנה אבנים מיוחד שבאמצעותו ימחיש את פרידתו מלבן. המבנה מורכב ממצבה אחת גדולה מגל אבנים המונח עליה. על פי המדרש, מי שהניח את האבנים היו בניו של יעקב – "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים"; 'לאחיו – הם בניו' [בראשית לא מו ורש"י שם]. הפעם ישנן שתיים עשרה אבנים העומדות בנפרד על בסיסה של מצבה. האידיליה הרעיונית של תחילת הדרך מגיעה עכשיו ליישום המעשי שבו מתגלים ההבדלים בין השבטים. יתרה מזו, האבנים משמשות כעת לא למיתוק הדינים ולא לכפיית הרוע, אלא להבדלה ברורה בין גלות לבן לארץ ישראל.
לכאורה נראה, שיעקב יורד ממדרגתו משלב לשלב – מהיכולת להדביק אבנים לאבן אחת עד להקמת ערימת אבנים פשוטה. אבל, בעומקם של דברים יש כאן מהלך של עליה רוחנית מיוחדת – מהתגלות אלוקית לאבן שנגולה ועד לגלילת אבנים. את ההתגלות האלוקית בבית אל ראה יעקב לבדו וגם זאת כהשראה אלוקית מבלי שאפילו ידע על קדושת המקום. משם מעגל ההשפעה הלך וגדל שהרי את גלילת האבן ראו כבר מספר אנשים יחד עם רחל. אבל לבסוף, האבנים שגוללו זו על גב זו הפכו לסימן היכר ולעדות בולטת עד היום הזה. ההמתקה אמנם נשגבת במדרגתה אבל היא איננה צריכה להתמודד עם רע אלא עם הטוב שיצא ממנו. גם ההכנעה נאבקת עם הרוע אבל לבסוף מכניעה את כוחו והופכת אותו לחסר משמעות. דווקא ההבדלה, מצליחה כל העת להעמיד מחיצות ברורות למול הרע המבקש לשנות את שמה. גלגולי האבנים הללו הם גלגוליו של יעקב אבינו במסעו הרוחני – "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" [בראשית מט כד].
(ויצא תשפ)
