הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
ברשימה הקודמת ראינו כיצד מלאכת ההוצאה מרשות לרשות, שנתפסת בספרות הראשונים כ"מלאכה גרועה", בגלל שהיא לא מחוללת שום שינוי בחפץ עצמו, הפכה לפנים המייצגות של השבת במשנה. טענתי היתה, שהרקע לכך הוא המעבר של החברה הישראלית מעיסוק בחקלאות לעיסוק במסחר. בעולם חקלאי, השביתה מל"ט המלאכות היא הביטוי המרכזי של השבת, בעוד שבחברה המבוססת על מסחר, דווקא האיסור על הוצאת הסחורות מרשות לרשות הוא הביטוי המרכזי של השבת. כך הפכה המלאכה האחרונה במלאכות שבת למרכזית שבהן.
ומה קורה בזמננו? במדינות המפותחות, מספר האנשים שעוסק במלאכה יצרנית ביומיום הולך ופוחת. החברה המודרנית היא פחות ופחות חקלאית, והיא יותר ויותר רוכשת את המזון והביגוד שלה מאשר מייצרת אותם. לכן, חלק גדול מל"ט המלאכות אינו רלוונטי לה. רובנו לא זורע או חורש, דש או לש, צד או מפשיט, בונה או סותר. את רוב המלאכות מכונות עושות עבורנו, ולכל היותר אנו משלמים למישהו אחר שיעשה אותן עבורנו.
גם המסחר כבר אינו נעשה כפי שהיה בעבר. תמו הימים שבהם אדם היה נושא את מרכולתו אל השוק או מסתובב בין אנשים כדי למכור אותה להם. רוב המסחר נעשה היום על ידי חברות גדולות, שלהן מרכזים עצומים של אספקה ושילוח. גם חלק גדול מהמכירות נעשה היום דרך האינטרנט, כשהמוצר נשלח ישירות אל ביתו של האדם.
כיום, חלק גדול משוק העבודה מבוסס על עיסוקים שאינם מהווים "מלאכה" מובהקת. אנשי הייטק, כלכלה, עורכי דין, אנשי חשבונות, מנהלה, לוגיסטיקה ומחקר, עובדי רשויות ועוד – כל אלה אינם עוסקים במלאכה, במובן הקלאסי של המושג, וגם לא במסחר. את מקומו של המסחר הפיזי תפס מסחר לא קטן שנעשה ברשתות ובקניינים וירטואליים כמו מניות או מטבעות. והעבודה על מחשב לא נתפסת כמלאכה מובהקת.
אבל זה לא רק זה. הטכנולוגיה שינתה לגמרי את מושגי המקום שלנו. בעבר היה ברור שיש רשות יחיד ויש רשות רבים. מרחב המחייה של האדם היה מצומצם יחסית וניתן היה לתוחמו בקלות. מכאן צמחה הדרישה לא לצאת מחוץ לתחום בשבת ולא לטלטל דברים מרשות לרשות. אך מהו מרחב המחייה של האדם המודרני?
בזכות אמצעי התעבורה איננו מוגבלים כבר למקומנו הצר. איננו מוגבלים בבתינו עוד ולא בשכונתנו. רוב זמננו אנו עוברים ממקום למקום, וגומעים מרחק רב בדקות ספורות. אדם יכול לחיות בעיר אחת ולעבוד בעיר אחרת, לגור בשכונה אחת ולנסוע תדיר לשכונה אחרת לבקר משפחה או לעשות קניות. בזכות הטכנולוגיה יש אפילו שחיים בארץ אחת ועובדים בארץ אחרת.
אנו מתעדכנים בחדשות מה קורה בכל רחבי הארץ ומתעניינים מה קורה במדינות סמוכות. ואם בעבר, אדם היה נולד בעיר אחת, ובה היה חי וגם מסיים את חייו, כמעט מבלי להכיר עולם אחר שמחוצה לה, כיום אנו מחליפים מקומות בלי הפסקה. המרחב הקיומי שלנו הפך לרחב הרבה יותר – כלל עירוני, כלל ארצי ואפילו כלל עולמי.
מסיבה זו, אני מאמין, הונהג העירוב. מתחת לדיון ההלכתי אודותיו – הקביעה כי אין רשות הרבים בתוך הערים אלא הכל כרמלית שאיסור הטלטול בה הוא רק מדרבנן – דומני שיש הכרה שמרחב החיים השתנה. איננו יכולים לא לאפשר לאדם לטלטל משא ברחבי העיר, שכן כל העיר הפכה למעין רשות היחיד שלו. החוט שאנו קושרים מסביב הוא ביטוי משפטי לתודעה הזו. תחום שבת יימדד מחוץ לעיר. הטלטול יותר בכל מקום בעיר. העיר הפכה לביתנו הרחב. אלמלא הכרה זו, קשה לי להאמין שהיתר העירוב היה כה משתרש ומתקבל.
השינוי הזה בצורת וסגנון החיים גרם, לדעתי, לתופעה שבה יש יותר ויותר בימינו 'זוכרי שבת', שאינם 'שומרי שבת'. האנומליה הזו שציינו הפוסקים, שבה יש אנשים שמודים בקדושת השבת אך מבצעים בה מלאכות, נובעת מכך שלרבים לא ברור במציאות ימינו מהן הפנים המייצגות של שמירת השבת. לא ברור להם מהי ה"מלאכה" שממנה אנו נדרשים לשבות. הליכה לים או שימוש במסכים ואפילו נסיעה ברכב כבר לא נתפסים אצל חלק מהאנשים כחילול שבת מובהק.
אז מהן הפנים המייצגות של השבת בימינו? על כך ברשימה הבאה.
(חיי שרה תשפ"ג)
