מן השדה אל המסחר – שמירת השבת השתנתה במהלך השנים

כיום, כשרוב הציבור היהודי במדינה מתגורר במקומות עם עירוב, מלאכת ההוצאה אינה הפנים המייצגות של השבת

דנו בשינוי שחל בצורת שמירת השבת. אם במדבר שמירת שבת נעשתה בעיקר על ידי אי היציאה לליקוט המן (איסור תחומין), בארץ, משפסקה ירידת המן, הדגש הוסב אל עבודות השדה – ל"ט המלאכות המוכרות לנו כיום.

מעניין, כשרבי יהודה הנשיא עורך את המשנה, הוא מפרט את ל"ט המלאכות האסורות בשבת רק בפרק השביעי ממסכת שבת. היינו מצפים שפירוט המלאכות יהיה בפרק הראשון – שהרי זהו השער לשמירת השבת. אך רבי יהודה הנשיא מחליט לכתוב זאת מאוחר בהרבה.

יתירה מכך, במשנה בכל המסכת, ל"ט המלאכות זוכות להתייחסות מועטה, אם בכלל. המלאכה הדומיננטית לאורך המסכת היא המלאכה האחרונה מל"ט המלאכות, זו שאינה קשורה באופן מובהק לעבודות השדה, מלאכת "המוציא מרשות לרשות". המשנה הראשונה של המסכת עוסקת בה, ודנה בסיטואציות שונות בהן עני עומד על פתח הבית ומקבל מזון מבעל הבית. משנה זו העניקה את השם לפרק הראשון של המסכת – "יציאות השבת".

משם מסודרת המשנה על פי ההיבט הכרונולוגי. היא עוברת לדון בדברים שנוהגים לעשות לפני השבת ובכניסתה, כמו התחלת מלאכה לפני השבת, הדלקת הנר, הכנת האוכל והטמנתו. אח"כ חוזרת שוב לדון בהוצאה. בפרק ה' היא דנה בשאלה "במה בהמה יוצאה"?, ובפרק ו' "במה אישה יוצאה". העיסוק במלאכת ההוצאה ממשיך גם בפרק ז', לאחר מניית המלאכות האסורות, ושב ומופיע בפרקים ח'-י"א, ועוד מספר פעמים.

זוהי נוכחות מפתיעה למלאכה שהוצבה בסוף רשימת המלאכות בשבת. אם לא די בכך, הרי שבספרות הראשונים מכונה מלאכה זו "מלאכה גרועה", דהיינו זו מלאכה לא מובהקת, שהרי לא נעשה בה שום שינוי בחפץ עצמו. האיסור הכרוך בה נובע מהעתקת החפץ ממקום למקום, אך לא ניכר שום שינוי בחפץ עצמו.

מה הסיבה שדווקא מלאכה זו זוכה להתעניינות כה מרכזית במשנת שבת?

ייתכן שלפנינו עדות על שינוי נוסף שחל באופייה המרכזי של שמירת השבת, מתקופת ההתיישבות בארץ ועד חורבן בתי המקדש. הנה, כאשר ירמיה הנביא מתרה באנשי יהודה לבל יחללו את השבת, הוא מדגיש את עניין ההוצאה (ירמיה יז, כא-כב): "כה אמר ה' השמרו בנפשותיכם ואל תישאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים. ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו וקידשתם את יום השבת".

בראשית ימי הבית השני, מעיד נחמיה על חילול המוני של השבת בארץ יהודה, שנעשה גם בשל ההוצאה (נחמיה יג, טו): "בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת ומביאים הערמות ועומסים על החמורים… ומביאים ירושלים ביום השבת ואעיד ביום מכרם ציד".

מלאכת ההוצאה היא אולי מלאכה גרועה מצד עצמה אבל היא כנראה מלאכה מאד מרכזית בעולם המסחר. אנשים סוחבים את המוצרים שהם מייצרים אל השוק ושם מוכרים אותם. בימי המקדש, המקום ההמוני המרכזי היה כמובן בירושלים, וזו הסיבה שרבים מאנשי יהודה הביאו את סחורותיהם לירושלים ביום השבת. בכך הם חיללו שבת – כשעברו על מלאכת ההוצאה, לא כשעסקו במלאכות יצרניות.

אני סבור שזו הסיבה שהמסורות ההלכתיות בעניין מלאכת ההוצאה בתקופת המקדש רבו על המסורות בעניין המלאכות האחרות, למרות שהחברה היהודית היתה עדיין חקלאית באופייה. כינון ממלכת יהודה לאחר תקופה ארוכה של התיישבות, וקביעת המרכז בירושלים, פיתחו את הקשרים בין משפחות ושבטים ועודדו את המסחר ביניהם. זו המציאות שהובילה לכך שמלאכת ההוצאה מרשות לרשות הפכה לפנים המייצגות של השבת בתקופות אלו, יותר מכל מלאכה אחרת. הדבר הגיע עד למשנה, שסיכמה מסורות אלו.

כיום, כשרוב הציבור היהודי במדינת ישראל מתגורר במקומות עם עירוב, אנו כמעט ולא חווים את מלאכת ההוצאה, ודאי שהיא אינה הפנים המייצגות עוד של השבת. מהן, אם כן, פני השבת בימינו? על כך ברשימה הבאה.

(וירא תשפ"ג)