מותר לנאוף אם זה בהסכמה?

כשאנו קוראים את החלק השני של עשרת הדברות, זה המתמקד ביחסים שבין אדם לחברו, אנו מסוגלים ברוב הפעמים להבין את פשר האיסורים. ברובם ככולם יש נזק ישיר או עקיף לאחר. כך הם הדיברות 'לא תרצח', 'לא תגנוב', 'לא תענה… עד שקר' ו'לא תחמוד'. אבל מה לגבי 'לא תנאף'? אמנם, כאשר גבר או אישה בוגדים בבת/בן הזוג, יש כאן פגיעה ברורה. אך מה לגבי מציאות בה הניאוף נעשה בהסכמת שני הצדדים?

מצב שכזה הופך ליותר ויותר נפוץ כיום. לא רק שאחוז הבגידות בנישואין בחברה המערבית גבוה אלא שבחברות מסוימות ניתנת יותר לגיטימציה ליחסים מיניים מחוץ למסגרת הזוגית. במסגרת המתירנות והפתיחות המינית ישנם זוגות שמאמצים לעצמם מודלים חדשים של זוגיות או של משפחה, בהם הניאוף הינו לגיטימי ומקובל על כלל הצדדים. אף אחד לא מרגיש שם פגוע או נבגד אם בת/בן הזוג הולכים עם אדם אחר. כיצד ניתן להסביר בסיטואציה הזו את הדיבר "לא תנאף"?

נאמן לשיטתו, הרמב"ן טוען שניאוף אסור גם בהסכמת הצדדים משום שהוא יוצר בלבול בייחוס. כאשר הניאוף מקובל, ילד אינו יכול לדעת בוודאות מיהו אביו, וכך נפגמת שושלת המסירה. במציאות שכזו אין כיבוד הורים, וללא כיבוד הורים, אין מי שימסור לדור הצעיר את האמונה בדבר בריאת העולם, כפי שנוסחה בדיבר הרביעי העוסק בשבת. מבחינה זו, איסור 'לא תנאף' הוא הרחבה לדיברות הראשונים, בהם נטעו יסודות האמונה, וגדר להם.

אלא שעל ההסבר הזה קל להקשות – ומה יהיה מקומו של האיסור במקרה שאין ילדים המעורבים בו, כמו בשל השימוש באמצעי מניעה או גיל הנואפים? ומה יהיה פשרו בדור בו ניתן לעשות בדיקות אבהות?

מסיבה זו נראה בבירור שאי אפשר להעמיד את איסור 'לא תנאף' רק על בסיס שאלת ייחוס הילדים. יש לדיבר הזה משמעות עצמית, הנוגעת לעצם הקשר שנוצר מחוץ למסגרת הזוגית. וכאן, הקריאה האופקית של עשרת הדברות יכולה לסייע בעדנו.

כזכור, לטענתי, צורתם של עשרת הדברות מאפשרת לקרוא אותם בצורה כפולה – אנכית ואופקית. הקריאה האנכית היא זו המוכרת לנו, ואילו הקריאה האופקית עשויה לחשוף בפנינו תובנות אחרות על פשר האיסורים. בנוגע ל'לא תנאף' הדיבר המקביל בלוח הראשון הוא 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני'. המסר מכאן הוא ברור: עבודה זרה היא כמו ניאוף ביחס לא-לוהים.

ביחס לעבודה זרה אנו מוצאים יחס מאד חמור מצד א-לוהים "כי אנכי ה' א-לוהיך אל קנא פוקד עוון אבות על בנים וכו'". מדוע כה החמיר א-לוהים עם מי שפעם אחת השתחווה לפסל? מה כה חמור ללכת מדי פעם לאלוהים אחרים?

התשובה לכך צומחת ממושג הברית. כאשר אדם הולך אחר אלוהים אחרים, ואפילו פעם אחת, הוא שובר את הברית הכרותה שבינו ובין א-לוהים. חומרת המעשה אינה תלויה בכמות שלו – אם אדם הלך פעם אחת או פעמים רבות, אלא במהות. כשאדם הולך אחר אלוהים אחרים סימן שא-לוהים כבר לא ממלא את כל חייו. משהו בכוליות הזו נשבר. וכאשר א-לוהים איננו הכל בחיי האדם, הוא כבר לא א-לוהים.

הדיבר 'לא תנאף' מבקש שניתן יחס דומה לנישואין. כשאדם נכנס בברית הנישואין הוא נכנס למציאות 'כולית', בה הקשר לבן/בת הזוג צריך למלא את חייו. אין צעד בחייו שבו אין נוכחות לבן/בת הזוג. הלא כך התנסחה התורה "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". איש ואישה זה בשר אחד, כוליות אחת. לכן, ללכת עם בן/בת זוג אחר/ת, זה חילול הקשר, ואפילו יהא זה בהסמכה. כשאדם אחר נכנס לקשר, אין כאן כוליות. אין כאן ברית.

כך, האיסור לנאוף מבטא את עוצמת קשר הנישואין וקשר המשפחה. ניסוחו שלילי אך מהותו חיובית, והיא מעידה על שלמות קשר הנישואין שלו כל אחד ואחת מאתנו מחויבים.

(תצוה תשפ"ב)