הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
"ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי". רש"י: משנולד שטנו של עשו שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש. אש בלא להבה. אינו שולט למרחוק משנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב.
לא נעמוד כאן על כל התמיהות שבפירושו של רש"י ז"ל ואף לא על המעט מן המעט מהחוכמה העצומה המתגלית בדבריו שכולם נאמרו ברוח הקודש. אכן אמרו עליו רבותינו שבטיפת דיו שנשארה בקולמוסו יש יותר חכמה ממספר גלי הים… לא נתייחס לשאלה "איך ידע יעקב אע"ה מה שידע?" גם לא כדי להתפטר ממנה עם תשובה פשטנית כגון "הלא הוא נביא?". העניין כאן הוא שהתורה מגלה לנו את הסמיכות בין הנושאים: לידת יוסף וההחלטה לחזור הביתה.
כדי להבין את העניין הזה וגם כיוונו של פירוש רש"י, אנו צריכים לחזור קצת אחורנית. הפרשה מספרת בפרטי פרטים את התלאות של הולדת בניו של יעקב אבינו. ובפעם הראשונה בסיפור המקרא, לא נראה שיש בזה קושי מיוחד. ללאה נולדים בזה אחר זה ארבעה בנים. אמנם ציין הכתוב ש"רחל עקרה" אבל כהערת אגב כביכול, בלי לעשות מזה עניין. עד אחרי הבן הרביעי. כאן ישנה התפרצות של כאב וכעס וחילופי מילים מהקשים במקרא בין איש לאשתו, במיוחד בין בני זוג שמהווים דוגמא לאהבה שצריכה לשמש דוגמא ואתגר לכל הדורות. מדוע רחל עקרה ולאה לא?
אחרי שהוליד יצחק את יעקב ואת עשו, התברר ששלב זה של התולדות הצליח רק חלקית. יעקב שבחר לעסוק בתיקון העניינים שברוחניות, להכין את הישות של העולם הבא, הנו צדיק. אבל עשו שרצה לטפל בעניינים הגשמיים לסידור תנאי החיים של העולם הזה אינו עומד בניסיון וממשיך למעשה את המסורת של נמרוד, גיבור ציד לפני ד'. אמנם יש התקדמות מסוימת. הכיבוד אב של עשו משמש גם הוא דוגמא למופת, דבר שהוא ההפך של מרידה. אבל, בו בזמן, כיבוד אב זה לקוי כי חסר בו הצד של כיבוד אם והיות שהמצווה היא "כיבוד אב ואם" ולא מקיימים חלקי מצוות, למעשה לא קיים את המצווה. זה הדבר המאפיין את עשו: הוא בעצמו מקלקל את הטוב שהוא היה רוצה לעשות וערכיו האמיתיים לקויים בגלל עיוותים מוסריים ורוחניים הנובעים מהאנוכיות, הנהנתנות והיוהרה, בחינת "כל מה דעבדי לגרמייהו הוא דעבדי" – כל עבודתם, היא רק לטובת עצמם.
לכן "הקל קול יעקב" יימסר ללא בעיה לדור של אחרי, דרך מי שהיתה מיועדת לעשו שהיה אמור להיות הכהן, בהיותו הבכור. וזאת תהיה ברכתו "שמע ד' קול יהודה". אבל "הידים ידי עשו" טרם תוקנו. כאן צריך יעקב להצליח להתגבר על המכשולים והעיכובים הבאים דווקא מצד בת זוגו – מאותו הצד של קליפת ארם שגרמה לקשיים בהולדת האבות באשר צריכים גם יחד להיגאל מהקליפה הארמית המעיקה על הזהות העברית ולשמר את הצד הייחודי שבאותה זהות, הצד שבגללו התלמוד כתוב בארמית בעוד המשנה כתובה בעברית, הצד אשר דרכו מגיעים לשיאים של שבחי הקב"ה בקדיש, בעוד הקדושה היא בעברית.
אחת הסיבות המרכזיות לכישלון בדור הקודם, הדור של יעקב ועשו, הייתה בעצם חוסר האהבה בין האחים. אותו חוסר אהבה שבו התחיל הסיפור הבראשיתי ואשר הוביל לרצח. הקַיִנִיוּת שבתרבותו של עשו – הוא אדום, היינו רומי, היינו התרבות המערבית היוונית-נוצרית (ולא נשכח שלפי המסורת הרומית העתיקה, העיר רומי נוסדה על יסוד רציחתו של רמוס ע"י רומולוס אחיו התאום, בשם חוק שרירותי לחלוטין, ורואים את זה בחיוב) – גורמת לו להסתכל מלמעלה על התרבויות האחרות והצלחתו – כי יש לתרבות זו צדדים מפוארים – מביאה את העמים שסובלים מהאימפריאליזם התרבותי-כלכלי של אדום לראות בו את הדוגמא של "הציביליזציה הנאורה" תוך כדי שכחה קטנה: הערכים החיוביים שבאותה התרבות, הצדדים הנשגבים אשר בה, בצד הרוחני והמוסרי, מקורם בתורת ישראל. כביכול, ע"פ הפירוש הידוע על הפסוק שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך, אביך זה הקב"ה, אמך זו כנסת ישראל, התרבות המערבית האדומית הרומית, מסוגלת למצוא לעצמה קשר חיובי עם האב, אבל מזלזל באם כדוגמת עשו אבי אדום.
וכאשר נולד לרחל בן והיא אומרת יוסף ד' לי בן אחר, הרי כל כולו של הילד שנולד עתה נקרא על שם התקווה שיהיה לו אח. לא אחיו יהיה בבחינת "ותוסף ללדת את אחיו את הבל". כביכול, אע"פ שהוא נולד ראשון, הוא אינו שווה כל זמן שאין לו אח. ובזאת הוא שטנו של עשו, מי שיהיה מסוגל לטפל בעניינים הכי ארציים ולהישאר יוסף הצדיק בסוד אהבת הזולת. והיות והגלות באה על אודות כשלון האחוה, כפי שנאמר לקין נע ונד תהיה בארץ, כשנולד יוסף שטנו של עשו שהמוטו שלו הוא "את אחי אנוכי מבקש", מגיע הזמן לחזור הביתה, לחזור לציון, בחינת יוסף, בחינת כסא דוד, לפתוח דרך ליהודה, להכין בואו של המשיח בן דוד, וקרנו ירים בישועתו – ברוך מצמיח קרן ישועה.
(ויצא תשפ"ג)
