בין ענייני הפרשה חבוי פסוק שנוהגים לעבור עליו מהר: "ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא, וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו" [בראשית לה;כב]. חז"ל ופרשני המקרא נדרשו להסביר את משמעות מעשה ראובן העולה מהפסוק. הפרשנויות המוצעות נחלקות לשתי גישות. גישה אחת מקהה את פשט הכתובים ולפיה ראובן "בלבל יצועי אביו" ומשום כך מייחס לו הכתוב כאילו שכב עם בלהה [בבלי שבת נה;ב, רש"י, חזקוני]. גישה אחרת מפרשת את הפסוק כפשוטו, בלי לייפות אותו. כך עולה מהמשנה "מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם" [בבלי מגילה, כה,א]. כלומר אם היה מדובר רק בשינוי המיטה, מה טעם נאסר התרגום. מסביר רש"י את דברי המשנה, לא מתרגם- מהחשש 'לגנותו' של ראובן. המאירי מוסיף כדי שלא הכל יידעו בסרחונו של ראובן, ואילו הרד"ק מניח את הדברים כפשוטם.
המשותף לשתי הגישות הוא שהפסוק מצביע על התנהגות לא ראויה של ראובן. ולמרות המתואר בפסוק דורש "ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל האומר ראובן חטא, אינו אלא טועה" [בבלי שבת נה,ב]. דרשתו של ר' שמואל בר נחמני, המוסבת למעשה ראובן, אינה יחידאית, והעקרון לפיו "כל האומר… חטא אינו אלא טועה", חל על דמויות נוספות במקרא. עקרון זה חל כל מקום שפשט הפסוקים מלמד על חטא שביצע אותה דמות, כדוגמת בני עלי, בני שמואל, דוד המלך, שלמה המלך ויאשיהו המלך. במקרים אלו קובע לנו ר' שמואל בר נחמני, שלא רק שאין לפרש את הכתובים כפשוטם ולקבוע שמדובר בחטא אלא גם שהסובר שמדובר בחטא אינו אלא טועה.
יש בקביעה זו כדי לעורר קושי. האם אין מדובר בייפוי המציאות? האם בכך אנו לא מכסים על חטאיהם של גדולי האומה ומנהיגיה, ורק משום מעמדם עלינו לפרש כאילו הם לא מסוגלים לחטוא?
דומה כי התשובה היא אחרת, וכדי להבינה נתחיל בדברי הרש"ר הירש: "אין התורה מציגה את גדולי ישראל כאידאלים בתכלית השלמות; אין היא מאליהה אדם, ואין היא אומרת על איש 'הנה לפניך האידיאל, באדם זה הפך הא-להי לאדם'. בכלל אין היא מציגה את חיי שום אדם כחיים לדוגמה ולמופת – למען נלמד ממנו מה טוב ומה ישר, מה נעשה ומה לא נעשה… אין התורה מעלימה את השגיאות, השגגות והחולשות של גדולי ישראל; ודווקא על ידי כך היא מטביעה על סיפורה את חותם האמת. אולם לאמתו של דבר, ידיעת חטאם של גדולי ישראל איננה מנמיכה את דמותם גדולה ומאלפת בעצם החטא שחטאו. אילו הזהירו כולם כזוהר הרקיע ללא רבב וללא שמץ פגם, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו, והוא למעלה מהישג ידינו" [רש"ר הירש בראשית יב;י]. משהפנמנו את המסר היסודי הזה, ניתן להבין את דרשתו של ר' נחמן שתובע מהאדם – לא אתה הוא זה שצריך לקבוע האם גדולי האומה חטאו, תפקיד זה אינו שלך, ולעיתים גם כאשר הם חוטאים עדיין אחוז בעקרון שאין אתה רשאי להכריז שהם חטאו.
דומה כי חז"ל בעומק הבנתם ובגודל השגתם, ביקשו ללמדנו מסר אותו עלינו לשנן. אדם שאינו שופט, אדם שהעובדות אינן ידועות לו, אינו רשאי לחרוץ את דינו של מנהיגיו. אין אדם חף מטעויות. אין מחלוקת שמי שעושה גם טועה, ויכול שפעולה מסויימת תהיה בתחום האפור. אלא שמי שמוסמך לחרוץ את דינו זו ערכאה שיפוטית. משפט אינו נעשה בכיכר העיר ודרך קריאת כתבות עיתונאיות. משפט נעשה בבית משפט בהתאם לדיני ראיות ולשיקולים של צדק. ואולי יותר מכך, לעיתים למרות שמנהיג חטא יש להכריז עליו כל האומר… חטא אינו אלא טועה. (וישלח תשפ)