הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)
בשבוע שעבר כתבתי על חוויות סף מוות. אחד ההיבטים המעניינים בעדויות אלה, הוא ההיזכרות בכך שהעולם העליון הוא בעצם הבית האמיתי, בו אנחנו קיימים קיום נצחי, ואילו העולם הזה הוא רק שלב זמני, קצר וחולף שאנו עוברים. אפילו אנשים שהגדירו את עצמם כאתאיסטים או אגנוסטיים לפני החוויה, וציפו להפסיק להתקיים ברגע המוות, מספרים שהמפגש עם העולם העליון לא נתפס אצלם כמשהו חדש – אלא כתחושה של חזרה הביתה, לעולם האמיתי ולזהות האמיתית, שאיכשהו נשכחה מהם במהלך חייהם בעולם הזה.
היו מהם כאלה שהשוו את העולם הזה לסרט. כאשר אנחנו רואים סרט בקולנוע, אנחנו מתעניינים בו, שוקעים בו, לפעמים מרגישים כאילו אנחנו לוקחים בו חלק. אבל בסוף נדלקים האורות, ואנחנו יוצאים החוצה וחוזרים לעולם האמיתי. לחילופין, היו שהשוו זאת ליקיצה מחלום, שנראה אמיתי ומוחשי כל עוד חולמים אותו, אבל ברגע שמתעוררים מתברר שזה בסך הכל חלום אחד מני רבים. כך בדיוק היא גם ההרגשה של המעבר לעולם העליון – כאילו יוצאים מהסרט או מתעוררים מחלום, ומיד מודעים למציאות האמיתית ולזהות האמיתית שנשכחה מאיתנו. מנקודת המבט הנצחית של העולם העליון, הם אומרים, תקופת החיים הנוכחית שלנו היא רק אירוע קצרצר, כמו תמונה אחת באלבום של אלפי תמונות, או חלום אחד שאנו חולמים במהלך חיינו. כל הסבל, הייסורים והקשיים של העולם הזה מקבלים פרופורציות שונות מאותה נקודת מבט: אחד מהם השווה זאת לביקור בבית רדוף רוחות למשך לילה אחד. כן, זה קשה, זה מפחיד, זה לא נעים – אבל אתה אומר לעצמך שזה רק לילה אחד, אז מה כבר יכול להיות? אם החיים בעולם הזה הם לא כל קיומנו, אלא רק רגע קצר מתוכו, אז גם אם הרגע הזה מלא בסבל וקושי, זה לא באמת משבר קיומי כה גדול.
אבל למה בכלל אנחנו יורדים הנה? התשובה היא, כדי ללמוד, להתנסות ולהתאמן. העולם הזה הוא כמו בית ספר או מסלול אימונים, אליו יורדות הנשמות כדי לרכוש תובנות וידע, לרומם את עצמן מתוך עמידה בניסיונות מול הרע, ובסופו של דבר לחזור לעולם האמת כשהן טובות ואיכותיות יותר. כך לימדה אותנו תמיד היהדות, וכך גם מאשרים המוני אנשים שביקרו בעולם העליון. תאמינו.
(ויגש תשפ"ג)
