הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)שני סרטים שחיכו להם רבות אמורים לעלות על המסכים בקרוב, שניהם שייכים לסוגת גיבורי-העל: הראשון הוא "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", והשני הוא "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק". למרות שפרטי עלילותיהם לא ידועים עדיין, הרקע הכללי מספיק כדי להעניק לנו כמה תובנות מעניינות.
העימות הנפוץ ביותר בעולם הסרטים הוא בין טוב לרע, כאשר קיימת אבחנה ברורה ביניהם וידוע מי הטוב ומי הרע. תוצאותיו של מאבק כזה ידועות מראש: הטובים תמיד מנצחים בסוף. פחות נפוץ הוא העימות בין רע לרע, שאינו מתמקד בשאלה המוסרית אלא בכוחם ובכישרונם של המתמודדים, ויתרונו (מבחינת הצופים) הוא בחוסר הגבולות שבו ובאפשרות לאחל בהצלחה לשני הצדדים; אבל אולי העימות המרתק ביותר הוא בין טוב לטוב, כאשר שני הצדדים מייצגים עקרונות צודקים ומוסריים, אך מסיבה כלשהי הם מוצאים את עצמם במאבק מר האחד מול השני. מאבק כזה הוא זה שמופיע בשני הסרטים הללו.
ולמה באמת שהטוב יילחם כנגד הטוב? יתכן שהדבר נובע מחשדות או מאי הבנה, כאשר אחד הצדדים חושב שהשני אינו באמת טוב. כך למשל סבור באטמן שכוחו הבלתי-מוגבל וטבעו החייזרי של סופרמן הופכים אותו למסוכן לאנושות, ואילו סופרמן מצדו חושד באישיותו האפלה והמסתורית של באטמן ובהתנהלותו החשאית בין הצללים. אם נפשט את הדברים יותר, מדובר בחשש של "הכוח משחית" מול הדרישה של "אור השמש המחטא". אלא שבמקרה זה ידוע שמדובר בחשדות שווא, שניתן היה לשים להם סוף בלי צורך במאבק אלים. הידברות היא תמיד רעיון טוב במקרים כאלה.
אבל לפעמים יש סיבה אמיתית למאבק, כאשר חילוקי הדעות נובעים מהתנגשות בין אידיאלים שונים של טוב. כך למשל מלחמת האזרחים של מארוול פורצת על רקע החוק החדש שדורש פיקוח ממשלתי על זהויותיהם ופעילותם של כל גיבורי-העל. מחנה אחד, בראשות איירון מן, תומך בחוק, ואילו המחנה השני בראשות קפטן אמריקה מתנגד לו. ההתנגשות כאן היא בין שני ערכים בסיסיים של האדם והחברה: חופש מול ביטחון. המתנגדים לחוק מעדיפים את אידיאל החופש ומתנגדים להתערבות שלטונית בחייהם הפרטיים של האזרחים, ואילו המצדדים בחוק מעדיפים את הביטחון וטוענים שגיבורי-על שמסתובבים ללא פיקוח מהווים סכנה חמורה לביטחון האישי והלאומי. יש צדק בכל אחד מהצדדים; השאלה היא איזה עיקרון אמור לגבור על השני במקרה זה. ובמצבים כאלה, הידברות לא תמיד תעזור.
ומה אצלנו? גם היהדות ידעה עימותים של טוב נגד טוב. כך למשל היה המאבק בין תומכי הרמב"ם למתנגדיו, בין הגאון מווילנה לראשי החסידות, ובין הרב קוק למתנגדי הציונות. לעתים הם נבעו מחשדות חסרי בסיס ומאי הבנה, אך לפעמים מדובר היה בהתנגשות של ממש בין אידיאלים סותרים. האם על היהדות להיות שמרנית או מתחדשת? להיפתח להשפעות חיצוניות או להסתגר מפניהן? לחבק את החוטאים ולקרב אותם, או להתנתק מהם ולהיאבק בהם עד חורמה? יש מקורות ושיקולים לכאן ולכאן, ושני הצדדים מכוונים לשם שמיים, ואף על פי כן לפעמים אין מנוס מהתנגשות.
מה שאנו יכולים ללמוד מסרטים מעין אלה הוא שגם כאשר הטוב נאבק בטוב, אין הוא מפסיק להיות טוב. הנטייה האנושית היא לתפוס את היריב כרע גמור ולייחס לו רשעות וכוונות זדון. חשוב לדעת שלא תמיד זה כך; לפעמים אויבו של הטוב אינו הרע אלא היותר-טוב. בירורים נוקבים כאלה אמנם כרוכים באי נעימות רבה, אבל אם שני הצדדים לא מאבדים את האידיאל הסופי שלנגד עיניהם, ולא מדרדרים את המאבק לעימות אישי ומלוכלך, לתכלית בפני עצמה – הרי שבסופו של דבר אותה מחלוקת סופה להתקיים. איננו רוצים לראות את אחד הצדדים מפסיד, אלא את שניהם יוצרים יחד סינתזה חדשה שתביא ברכה לעולם.
(ויקרא תשעו)
