למה גוברת הדת על המצפון?

מה חשוב יותר – דת או מצפון? נראה שישנה תפיסה רווחת, לפיה ראוי להתחשב יותר באמונות דתיות של אנשים מאשר בשיקולי מצפון, ערכים או אידיאולוגיה. מה שמעניין הוא שתפיסה זו קיימת לכאורה לא רק במרחב הדתי (שבו היא מתבקשת), אלא גם במרחב החילוני. כך למשל, במדינות מסוימות מעניקים פטור משירות צבאי לאנשים מטעמי דת, אולם אדם חילוני שמצהיר שהוא פציפיסט אידיאולוגי, לא יקבל בקלות פטור כזה. גם פה בארץ מובן (כמעט) לכולם שאי אפשר לדרוש למשל לבטל את ההפרדה בבתי הכנסת בין גברים לנשים, גם אם דורשים לבטל אותה מנימוקים מוסריים בכל מקום אחר. אינטואיטיבית, התחושה הרווחת היא שאין לדרוש מאדם לעבור על מצוות דתו, להוציא מקרים חריגים, ולעומת זאת קל יותר לדרוש מאדם לפעול בניגוד למצפונו האישי.

מה ההסבר לכך? אפשר לחשוב על כמה כיוונים. הדת נתפסת כמערכת מוחלטת ונוקשה יותר מאשר מוסר חילוני, הן מצד מקורה והן מצד הדרישות שלה. מצד המקור, הדת נתפסת כביטוי לרצונו של הא-ל, שהוא בעל סמכות מוחלטת, עליונה ואובייקטיבית. זאת בניגוד למוסר האנושי, שנובע מתפיסותיהם הסובייקטיביות של בני האדם, וממילא סמכותו והתוקף שלו חלשים יותר. אפשר לדרוש מאדם לפעול בניגוד לשיפוט האישי שלו, משום שתמיד יתכן שהוא טועה, והרי יש שיקולים אחרים ואנשים שחושבים אחרת, וכן הלאה. אבל עם אלוקים אי אפשר להתווכח. אם פלוני מאמין שאלוקים דורש ממנו משהו – הרי שמבחינתו אין כאן מקום לטעות, לשיקולים אחרים או לדעות אחרות, מכיוון שאלוקים יודע הכי טוב. ממילא, מה יכול לעשות אותו אדם? גם אם אינו מבין את טעמי המצווה ואינו מזדהה איתם, מבחינתו הוא חייב לציית לה. לכך יש להוסיף גם את ההשלכות של פעולה בניגוד למצווה\למצפון. אדם שיפעל בניגוד למצפונו, לכל היותר יסבול מכאבי בטן, אולם, אדם שיפעל בניגוד לדתו, עלול לפי אמונתו לשלם על כך מחיר הרבה יותר כבד. ממילא, קל יותר לדרוש מאנשים לסבול מכאבי בטן מאשר ללכת לגיהינום.

במילים אחרות, נראה שהאינטואיציה הרווחת מכירה בחולשתו של המוסר האנושי לעומת הדת, ובהיותו סובייקטיבי, משתנה ופחות מחייב, כך שקל יותר לצפות מאנשים לפעול בניגוד אליו. מן הראוי לתת על הדעת על חולשות אלה כאשר מבקשים לבנות חברה הנשענת על מוסר חילוני בלבד.

(ויחי תשפ"ג)