לצערנו הגדול יש פגיעות מיניות בכל קהילה. הסטטיסטיקה והניסיון מלמדים שגם אצלנו
מאז פורסמו לפני כמה חודשים התלונות החמורות אודות אחד הרבנים הנחשבים והידועים ביותר בציבור הדתי, שאלו אותי תלמידיי כיצד לדעתי יש להתייחס לסוגיה. רבים מהם אמנם לא למדו תורה מפיו ולא קראו את ספריו, אך רבים מאוד מחבריהם לומדים במכינות ובישיבות בהן מלמדים תלמידיו המובהקים, והשיחות והדיונים עם אותם חברים, השאירו רבים מהם נבוכים בשאלת היחס הנכון לפרשה.
באחד הימים הקדשתי לנושא שיעור מפורט. למדנו את הסיפור המופיע במסכת מועד קטן (דף יז.) אודות תלמיד חכם שיצאו עליו שמועות רעות, וראינו יחד כיצד מתלבטים חז"ל בין כל ההיבטים של הסוגיה – מחד, הרצון לשמר את קולו החשוב של אותו חכם בבית המדרש, ומאידך- הרצון למנוע חילול השם. הדילמה האם להשתיק את הפרשה או ליידע את הציבור אודותיה והקושי להכריע בכל אלו בהיעדר ראיות ברורות, כל אלו נוכחים ומתבררים באותה סוגיה. דברי חז"ל, קילורין לעיניים, מסבירים לנו כמה קשה הסוגיה, כמה שטחי ודל הוא הניסיון לחרוץ בה עמדה חד משמעית, וכמה הכרחי בסופו של דבר לקבל החלטה. אי נקיטת עמדה, גם היא נקיטת עמדה. בדרך כלל, לטובת הצד החזק יותר.
בסוף אותו שיעור אמרתי לתלמידיי – האירוע שעלה כעת לדיון הוא אירוע מן העבר. אך הדיון שאנחנו מנהלים ישפיע באופן מרחיק לכת על המקרה הבא. כל הנפגעים והנפגעות בעבר ובהווה, חשים מוצפים, מאזינים רוב קשב לקולות השונים ושואלים את עצמם אם יש טעם לדבר? האם יקבלו תמיכה אם יספרו מה עברו? והאם יאשימו אותם, יחשדו בהם או יכפישו אותם? גם כל הפוגעים פוקחים עיניים כעת ומבררים- האם המרחב נהיה מסוכן עבורם? האם כדאי לרדת למחתרת? או שמא אפשר להמשיך בבטחה כי ממילא אף נפגע לא ידבר וגם אם ידבר איש לא יאמין לו או לה?
לכן, כדאי שנשים לב איזה קול חסר כרגע בעולם –
תלמידיו וקרוביו של מי שנחשד במעשים שכאלו יעמדו כמעט תמיד לצדו ויטענו שהכל עלילה. זוהי דרכו של עולם וקשה לצפות או לדרוש מהם לנהוג אחרת.
רשויות החוק, האמונות בראש ובראשונה על חזקת החפות, גם הן לא ימהרו לעמוד לצד המתלוננות. הן ידרשו מהן הוכחות חד משמעיות, ישאלו שוב ושוב את כל השאלות המפקפקות והמאשימות ויחשדו תמיד שהדברים לא אמיתיים.
התקשורת גם היא, עם כל ההאשמות (המוצדקות) כלפיה, נזהרת מאד מתביעות דיבה. אף עיתונאי לא יתגייס אוטומטית בלי שיקבל ערובות ברורות שיצילו אותו מתביעה משפטית. גם הם לא ימהרו לצדד במתלוננים ומתלוננות, ויחקרו אותם שתי וערב על כל מילה ואמירה. לא דבר שאנשים שנושאים את צלקות הטראומה של הפגיעה המתמשכת ממהרים לעולל לעצמם.
גם בקרב מוסדות הקהילה, הנטייה תהיה בדרך כלל דומה – הביאו הוכחות, עמדו לחקירה, הפריכו את החשד שזו עלילה, הוכיחו שזה היה בניגוד לרצונכם ועוד. בלי זה, יגידו פרנסי הקהילה במידה רבה של צדק, אנחנו לא יכולים לעשות דבר. לא יכולים לנקוט עמדה.
בנוהג שבעולם, המסגרת היחידה שעומדת לצדו של אדם בלי פקפוק ובלי גמגום, שמתייצבת לצדו בלי לדרוש ממנו ראיות, בלי לחשוד בו ובלי להאשים אותו, זו המשפחה שלו. אלא שאת האמת הפשוטה הזו יודעים גם הפוגעים. לכן, הם בוחרים מראש את הנפגע או הנפגעת שהעורף המשפחתי שלהם מעורער – שההורים אינם או שאינם מתפקדים, את מי שעלה לארץ והשאיר את מעגלי התמיכה שלו בצד השני של העולם, את מי שמשפחתו משוסעת בסכסוך או מריבה, או את מי שמצבם הנפשי לקוי גם כך, ומקשה עליהם לגייס תמיכה, ליווי או סתם אמון.
לכן, אמרתי לתלמידים, "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" ואסור שגם אנחנו נגיד את מה שאומרים כל השאר – אין הוכחות, ויש פקפוקים, וקשה להאמין, ואולי זה בכלל היה בהסכמה, וגם היא הרי לא כזו תמימה. כי אם נעשה כך, יהפוך העולם לגן עדן לפוגעים. ובואו נודה על האמת, גם היום הוא לא כזה גיהנום לרובם.
לצערנו הגדול יש פגיעות מיניות בכל קהילה. הסטטיסטיקה והניסיון מלמדים שגם אצלנו. מישהו במערך הקהילתי הגדול של החברה שלנו צריך לדרוש בעוז את הבירור המעמיק של התלונה. חייב להישמע קול ברור המבטיח לכל נפגע ונפגעת שאם יספרו על פגיעה שעברו יהיה מי שיעמוד לצדם. אסור כמובן שיהיה זה הקול היחיד במרחב, אבל בעולם שבו החוק, התקשורת, ומוסדות הקהילה שומרים בעיקר על כבודו וזכויותיו של החשוד, חובתנו לדאוג שגם קולם של הנפגעים ישמע בעוז.
(ויגש תשפ"ג)