באמת לכל הנערים יתאים ללכת לישיבה או מכינה?

חלק מהבחורים שהגיעו לבית המדרש כי ההורה או הר"מ דחק בהם במהלך כיתה י"ב לנסות ולהירשם, מבינים מהר מאד שאין זה מקומם

לפני שנה מצאנו את עצמנו נודדים בין ימים פתוחים וערבי הורים של בתי ספר וישיבות תיכוניות באזור, כחלק ממסע חיפוש המוסד המתאים לאחד מילדינו שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי. הופתעתי לגלות שבתי ספר דתיים נוטים לשווק את עצמם להורים הנבוכים בין השאר על ידי כך שהם מפרסמים את אחוז הבוגרים של בית הספר הממשיכים עם סיום כיתה י"ב ללמוד במוסדות תורניים גבוהים – ישיבות ומכינות קדם צבאיות. רבים מהמוסדות בהם ביקרנו התגאו בכך שמעל 90% מבוגריהם פונים ללמוד בישיבה או מכינה, ולא מעט הורים התרשמו מהנתון הגבוה הזה וראו בו שיקול מרכזי בבחירה בבית הספר כראוי ומתאים עבור בנם.

בקרב לא מעט הורים ומורים בחברה הדתית רווחת האמונה ההגיונית והסבירה, לפיה לימודים במכינה או בישיבה לפני הצבא מחזקים ומחסנים את הבחור לקראת האתגרים הרוחניים הצפויים לו בצבא. ממחנכים רבים שמעתי כי הם מעודדים בעוז את תלמידיהם לפנות למוסד תורני עם תום כיתה י"ב, משום שהניסיון מלמד כי קיים מתאם גבוה בין הליכה לישיבות ומכינות ובין מידת החיבור של הצעיר לעולם הדתי והסיכוי כי ימשיך לשמור על אורח חיים דתי גם בחייו הבוגרים.

איני יודע האם יש בידי מאן דהו נתונים ברורים ומובהקים בנושא, אך חשוב לזכור שקורלציה אין פירושה סיבתיות, ואף אם קיימת התאמה בין הליכה לישיבות ומכינות ובין מידת הדתיות בחיים הבוגרים, אין זה אומר שהליכה למוסד תורני עם תום שנות בית הספר מחוללת את אותה זהות דתית רצויה. ייתכן שחלק מהעניין הוא דווקא הפוך, וכי בוגרי בית הספר שיש להם זהות דתית משמעותית ומבוררת הם אלו המבקשים ללמוד בישיבות ובמכינות. אם להשתמש בשפה למדנית, ניתן לומר כי ייתכן שהליכה לישיבה או למכינה היא לא "סיבה" אלא "סימן" – לא הגורם לדבר אלא הפועל היוצא שלו.

אין ספק כי ההזדמנות הניתנת לבוגרי כיתות י"ב לבנות לעצמם קומה תורנית נוספת לאחר שנות הלימודים בבית הספר, היא דבר מופלא, מרומם ומבורך. נכונותה של מדינות ישראל לדחות את השירות הצבאי של אותם צעירים ולתקצב בנדיבות מרשימה את המכינות והישיבות כך שיוכלו לתת מענה תורני למעוניינים בכך, היא זכות והזדמנות שאין כמותן. בשיחות עם תלמידים בכיתה י"ב אני מרבה לומר להם שמדובר בהזדמנות בלתי חוזרת, משום שלאחר השירות הצבאי הם עשויים להיות מוטרדים מעניינים לימודים, פרנסה, חתונה וגידול ילדים, כך שלא יהיה להם הפנאי והאפשרות ללמוד תורה בנחת. למעשה, עד גיל הפנסיה, ספק אם יוכלו להתמסר ללימוד תורה רציני באופן שכזה, ולכן כדאי מאד לעשות כל מאמץ לנצל את ההזדמנות החד פעמית הזו.

ואף על פי כן, איני בטוח שהדבר מתאים לכולם. קהילות ומוסדות שבהן מעל 90% מבוגרי י"ב ממשיכים לישיבות ומכינות, יוצרים למעשה מצב שבו זהו המצב הטבעי וברירת המחדל וחלק מאותם בחורים ממשיכים "על אוטומט" מבלי לתת את הדעת כראוי על טיבה, חשיבותה ואיכותה של הבחירה. ישנם כמובן צעירים רבים שחולמים ומצפים להגיע לבתי המדרש הללו ולצלול לעולמה של תורה, אך ישנם רבים שעושים זאת כי "כולם עושים" או כי הוריהם ומוריהם מפעילים עליהם לחץ גדול כי ילכו לישיבה או מכינה, אף שאין להם רצון אמיתי ומוטיבציה ללמוד ולצמוח בתחומים אלו.

כך נוצר מצב מצער שבו חלק מהישיבות והמכינות מתמודדות עם אחוזי נשירה גבוהים מאד של תלמידים. חלק מהבחורים שהגיעו לבית המדרש כי ההורה או הר"מ דחק בהם במהלך כיתה י"ב לנסות ולהירשם, מבינים מהר מאד שאין זה מקומם ומוצאים את עצמם מחוץ לכותלי המוסד אליו נרשמו. חלק מהם נושרים באופן רשמי, וחלק נושרים למעשה על ידיד היעדרויות ממושכות ועיסוקים אחרים. תופעה זו כמעט ואינה קיימת בעולם המכינות הכלליות, משום שהצעירים המגיעים ללמוד בהן מגיעים בד"כ מתוך מוטיבציה פנימית גבוהה מאד וכמעט ולא מתוך לחץ של הסביבה, ההורים או המורים.

שנות הישיבה והמכינה הן בלי ספק הזדמנות אדירה לצמיחה ובנייה רוחנית ותורנית, אך כמו רוב העניינים בעולם הרוחני, אין הדבר מתאים לכל אחד ובכל זמן. סטטיסטיקות קיצוניות בתחום הזה אינן מעידות בהכרח על הצלחה חינוכית, אלא בעיקר על לחץ סביבתי מוגזם שהתועלת החינוכית שבו דלה. כמו בהרבה תחומים אחרים, גם כאן, בלי המנוע הפנימי הבוער, זה פשוט לא הולך.

(לך לך תשפ"ג)