הפער שבין הרמה הדתית בבית – לזו שבבית ספר של ילדיכם

הפער בין החינוך שמקבל הנער הדתי בבית לזה שהוא מקבל במוסד החינוכי הוא אתגר אדיר למערכות החינוך הדתי בימינו

פעם סיפר לי חבר שהוא מתכוון לעבור ניתוח להסרת משקפיים. אחרי כמה חודשים פגשתי אותו שוב והופתעתי לראות שהוא עדיין מרכיב משקפיים. ״למה לא עשית את הניתוח?״ שאלתי. ״הלכתי לשלושה רופאי עיניים שונים״, הוא השיב, ״ושמתי לב שכולם מרכיבים משקפיים״.

כשאנחנו מתלבטים איזה רכב לקנות, כדאי לברר עם המוסכניק באיזה רכב הוא בעצמו נוסע, וגם לא מעט מוכרים מנסים לשכנע קונים בעזרת הטענה ״לעצמי קניתי שניים כאלה״. כי מה לנו הוכחה גדולה יותר לאיכות המוצר או השירות מכך שהמומחה או איש המקצוע משתמש בהם על עצמו ועל משפחתו?

ההיגיון הפשוט הזה פועל כמעט בכל מרחב מקצועי שאני מכיר, חוץ מאשר בחינוך הדתי. חלק עצום מהמחנכים והמחנכות במערכות החינוך הדתי לא היו שולחים את הילדים שלהם ללמוד במוסדות החינוכיים שהם עצמם מלמדים בהם. ובאופן דומה, המשלים את התמונה התמוהה הזו, הורים רבים לא היו מוכנים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל מורה שנראה כמוהם.

בשנים האחרונות אני מזדמן לא מעט לערבי הורים בבתי ספר – כהורה, כמורה ובעיקר כמרצה. כשאני מתבונן בקהל ההורים והמורים של בית הספר ואיני מכיר אף אחד מהאנשים באולם, אני יכול לדעת בוודאות כמעט מוחלטת מי מורה ומי הורה. תופעה זו נפוצה מאד בבתי ספר דתיים, ובמיוחד בצד היותר "ליברלי" של ה"סקאלה". ההסבר פשוט – בניגוד לבתי ספר חילונים וחרדים, בבתי הספר הדתיים שתיארתי, המורים וההורים פשוט לא נראים אותו דבר. הציציות והמטפחות, הזקנים והשרוולים, גודל הכיפות ואורך החצאיות מאפשרים לאתר בקלות ובמידה רבה של וודאות – מי הגיע כי יש לו ילד או ילדה בבית הספר, ומי הגיע לעבודה. זה כמובן מתחבר לעובדה, שחלק גדול ממורי המוסדות הללו, בוחרים לשלוח את ילדיהם למוסדות אחרים, שההורים שם דומים יותר למורים כאן.

ככלל – הצוות החינוכי בבית הספר, באולפנא, בישיבה וברבות מהמכינות, נמצא כמעט תמיד קצת (לפעמים אפילו הרבה) ״ימינה״ מההורים של התלמידים, שלא לדבר על התלמידים עצמם. וכך נוצר האבסורד – הורים שולחים את ילדיהם להתחנך אצל צוות שלא באמת מאמין בדרך החינוכית שאליה הוא מחנך, וראייה לדבר היא העובדה הפשוטה שהוא לא שולח לשם את הילדים שלו.

דילמה חינוכית עתיקה שואלת האם בית הספר צריך להיות "ראי" או "מגדלור" – האם נורמות ההתנהגות שאליהן בית הספר שואף ומחנך צריכות לשקף את אלו הנהוגות בביתם של התלמידים, או שבית הספר אמור להציב רף שונה, גבוה ומקפיד יותר. הפער בין איך שנראים המורים לאיך שנראים ההורים (ויסלחו לי כולם על השטחיות שבהיתפסות לפרט החיצוני הזה), הוא דוגמא להכרעה הברורה של החינוך הדתי, לפיו בית הספר הוא מגדלור. לא ראי.

אלא שלתפיסה הזו, שאני שותף לה במידה מסויימת, יש מחיר גדול ויקר. היא יוצרת פער גדול ומתמיד, בין הסטנדרט של הבית לזה של המערכת החינוכית. בין מוסד הדורש 3 תפילות במניין, לבית שבו הולכים לבית כנסת אולי בליל שבת, ובין תקנון המגדיר שציצית היא פריט חובה בתלבושת, לבין אבא שלא לבש ציצית כבר עשרות שנים.

לא פעם אני תוהה מה מתחולל בלבו של תלמיד מול הפער הזה. האם תלמידה המסתכלת על מורה שנראית כל כך שונה מאמא שלה, מצליחה לראות בה מודל לחיקוי, או שמראש היא יודעת שלעולם לא תהיה כמוה. ומה מבין תלמיד על המוסד החינוכי שבו הוא לומד, ביום שהוא קולט שאף אחד מהמורים והרבנים המלמדים בו לא שולח אליו את ילדיו.

נכון שהפער הזה לא חדש. במובנים רבים הוא קיים בחינוך הדתי מאז ומעולם. ועדיין נראה לי שבשנים האחרונות הוא נעשה חריף יותר. אם בדור הקודם היה מקובל שהורים נותנים גיבוי לדרישות המערכת, כיום ההורים נוטים פחות להתייצב לצדם של המורים והרבנים. אם פעם הורה אמר לילדו: "תלמד מהר"מ שלך, לא ממני", היום זה כבר לגמרי לא ברור.

הפער בין החינוך שמקבל הנער הדתי בבית לזה שהוא מקבל במוסד החינוכי הוא אתגר אדיר למערכות החינוך הדתי בימינו – בתפילה, בלימוד, בלבוש ואפילו בתרבות הבילוי ובסגנון הדיבור. פער עשוי להיות דבר חיובי ומפרה ואיני חושב שצריך שתהיה הלימה או התאמה מלאה ביניהם. אך פער גדול מדי לא יוצר מתח חיובי אלא מביא לנתק ולקרע. בית הספר, המכינה, הישיבה, המדרשה או האולפנא, צריכים להמשיך להיות מגדלור, אך אני לא בטוח שאפשר לראות את החוף אם האור כל כך מסנוור.

(נשא – שבועות תשפ"ג)