את מי עוד מעניין לשרת שירות משמעותי?

 

 

ספק אם נצליח לקיים כאן מדינה בנסיבות הנוכחיות, אם כל שמיניסט ישאל את עצמו "מה יוצא לי מזה?" כי משירות קרבי, איך לומר, לא יוצא הרבה

מכינה קדם צבאית כשמה כן היא, משימתה הראשונה היא להכין את תלמידיה לשירות צבאי. אך דומה שבשנים האחרונות שאלת אופי השירות הרצוי, כבר אינה פשוטה כפי שהייתה בעבר. נראה כי אם בעבר ברור היה כי מי שהפרופיל הרפואי שלו מאפשר זאת, חייב להתגייס לשירות קרבי ככל הניתן, בשנים האחרונות אני פוגש יותר ויותר צעירים והורים שעבורם אין הדבר כן.

בשנים האחרונות הולכת ומזדחלת למיינסטרים המגזרי השאלה "מה יצא לי מזה?" שפעם היתה נשאלת הרבה הרבה פחות. אין לי נתונים מוחלטים אבל יש לי הרושם שהשינוי ניכר ומתעצם משנה לשנה. יותר ויותר צעירים שואלים את עצמם לפני גיוס "איפה אפיק יותר תועלת אישית?" ולא למה זקוק יותר העם היושב בציון. המסקנה, אגב, היא בדרך כלל – יותר מודיעין, סייבר ו-8200 ופחות אבק, חול וקור במדבר.

למען הסר ספק – כל התפקידים הללו חשובים ומשמעותיים ובכולם יש שליחות גדולה ומסירות עצומה. במציאות העגומה שבה רוב שנתון מסיימי י"ב אינם מתגייסים לצה"ל, כל אחד בפטור מקומם אחר, ההערכה לכל מתגייס ומתגייסת גדולה עוד יותר.

עם זאת, ספק אם נצליח לקיים כאן מדינה בנסיבות הנוכחיות, אם כל שמיניסט ישאל את עצמו "מה יוצא לי מזה?" כי משירות קרבי, איך לומר, לא יוצא הרבה. לפחות לא במדדים הפשוטים הנראים לעין – לא בכסף, לא במשרות נחשקות אחרי השחרור וגם לא בנוחות ובשלווה. לצערי הגדול, בלי לוחמים שלא שואלים דבר ראשון "מה אני מרוויח?", לא נוכל לשבת כאן לאורך ימים.

אני מניח שיהיו שינצלו את ההזדמנות כדי לומר שזו ההוכחה שצריך "צבא מקצועי", זאת אומרת צבא שבו אנשים מתגייסים להיות לוחמים רק כי זה משתלם ויוצא להם מזה משהו. יש לי הרבה מה לומר בדיון הזה, אך במציאות הנוכחית זה לא רלוונטי ולא ייתכן. ועד שהדיון יתקיים ויוכרע אנחנו עוד צריכים צבא.

ומן הצד שני – גם כיום כל עשרת בתי הספר המובילים בגיוס לקרבי, הם תיכונים דתיים. חלקם מתהדרים בקרוב ל-100% מיצוי גיוס לקרבי ועל כך בהחלט נאה לשבח. אך כראש מכינה המלווה צעירים לגיוסם הצבאי עלי לקחת בחשבון שיקול נוסף – שירות ביחידה קרבית הוא קשה ותובעני, פיזית ונפשית, וממילא אינו מתאים לכולם. בכל מחזור יש כמה חיילים, חלקם רגישים יותר, חלקם במצב נפשי עדין, חלקם פשוט מוכשרים מאד בתחום אחר. שליחת החבר'ה האלה ליחידה קרבית היא טעות גדולה, לא רק מבחינתם, אלא גם מבחינת הצבא. ביחידה שמתאימה ליכולותיהם ולאישיותם, הם היו תורמים הרבה יותר. הדילמה גדולה – מחד אני רואה חובה דתית, אזרחית ומוסרית לעודד אותם לשירות קרבי משמעותי. מאידך אני נזהר מלעודד את מי שהדבר אינו מתאים לנפשו להתנדב למשימה שאין לו הכלים והיכולת לשאת.

תהא ההכרעה אשר תהא, נראה שעצם קיום הדיון והשפה שהוא מקפל בחובו חשובים ורלוונטיים במיוחד לחג החנוכה הממשמש ובא. ערב ערב, במשך 8 ימים, אנחנו מדליקים נרות ומיד מכריזים ש"אין לנו רשות להשתמש בהם". אמנם טרחנו, הדבקנו והדלקנו, אבל אנחנו לא עומדים להרוויח מזה שום דבר – לא תועלת אישית ולא הנאה משפחתית. לבן העולם המודרני הדבר הזה הוא זר ומוזר – החשיבה שלנו היא בדרך כלל פונקציונאלית ומה הטעם במעשה שלא צומחת לי ממנו שום תועלת?

התופעה הזו קיימת לא רק בצה"ל. גם בתעסוקה יש לי תחושה שיש שינוי מגזרי זוחל – פחות חינוך, חברה ורוח ויותר הנדסה, כלכלה ומחשבים. כולם חשובים מאד ובשום אופן איני סבור ש"לפום צערא אגרא" ושעבודה משמעותית משמעה שכר נמוך ולהיפך. אך השאלה המנחה היא שוב – מה אני ארוויח ולא מה חשוב, מה דרוש ומי עוד איתי פה חוץ ממני.

דרוש פה דיון מורכב. אני לא מתגעגע למייבשי הביצות ולא מחפש אלטרואיזם טהור אבל משהו משתנה בתודעה הבסיסית, ואם לא נשים לב בזמן, תוך כמה שנים אף אחד לא ידליק פה נרות חנוכה. כי בשביל מה להדליק אם אסור להשתמש בהם? מה יוצא לי מזה?!

(וישלח תשפ"ג)