המנהיגות של יהודה – ושל מנהיג המעפילים

ארזי תכנן יחד עם קנטוני העמדת פנים כאילו המעפילים המיואשים עומדים לבצע התאבדות המונית בנוסח מצדה. תפקידו של קנטוני היה, לשכנע את הבריטים באמיתות האיום.

הנאום של יהודה, המופיע בתחילת הפרשה, מתפרס על פני 16 פסוקים. זהו הנאום הארוך ביותר בספר בראשית. הנאום בנוי לתלפיות ומיועד לגעת ברגשותיו של יוסף. ברור כי אחי יוסף, ויהודה בתוכם, הבינו שאין מדובר פה בטעות הנובעת מאי הבנה. על טעות כזו יכלו לחשוב בעת השבת כספם בפעם הראשונה. עכשיו, אחרי שנמצא הכסף באמתחותיהם והגביע באמתחת בנימין,  קלטו האחים כי אין מדובר פה בטעות, אלא בהתנכלות, שאת פשרה לא הבינו.

בדיוק בנקודה הזו מתבלטת מנהיגותו של יהודה. בתחילת פרשת 'גניבת הגביע' נאמר וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו לָ֚מָּה יְדַבֵּ֣ר אֲדֹנִ֔י כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה חָלִ֙ילָה֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ מֵעֲשׂ֖וֹת כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה" [מד' ז']. אך לאחר שנמצא הגביע ולאחר ששמעו את דבריו הקשים של יוסף, הכתוב אומר: "וַיָּבֹ֨א יְהוּדָ֤ה וְאֶחָיו֙ בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֔ף וְה֖וּא עוֹדֶ֣נּוּ שָׁ֑ם וַיִּפְּל֥וּ לְפָנָ֖יו אָֽרְצָה" [יד']. והנה, ללא הקדמה או הסבר, קורא להם הכתוב 'יהודה ואחיו'. כולם נאלמו דום ורק יהודה העז ודיבר.

בנאומו, עלה יהודה על הנקודה שעשויה לרכך את לבו של יוסף – הרגש לאביו הזקן. יהודה ניצל בנאומו את הרגש הזה עד תום, ולכן הזכיר בנאומו 13 פעמים את אביו. בכך אפשר לתרץ גם את שאלתו של אברבנאל – מדוע טוען יהודה "אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת ־עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ־לָכֶ֥ם אָ֖ב אוֹ־ אָֽח" – הרי שאלה זו איננה אמת, ומדוע לא הזכיר את תואנת המרגלים? יהודה חיפש אפוא, והצליח, לעורר ביוסף רגש ולא להתנצח עמו על תואנת הכזב על היותם מרגלים.

מנהיג  אשר שמו יהודה, איננו דבר נדיר בעם ישראל. [ע"ע יהודה המכבי]. אחד מהם, הוא יהודה ארזי, שהיה ממחוללי מפעל ההעפלה. הוא היה איש ארגון מעולה שתחת ניצוחו הגיעו לארץ 20 אוניות מעפילים. ארזי היה גם תחבולן ובעל תעוזה, כפי שקרה בפרשת לה ספציה (אביב תש"ו – 1946).

יהודה ארזי עמד בראש השלוחה של "המוסד לעליה ב'" [להלן, 'המוסד'] באיטליה. בתוקף תפקידו נבחר להנהיג כאלף מעפילים, ניצולי שואה, אשר עשו דרכם בעזרת סוכני 'המוסד' לארץ ישראל. המעפילים היו אמורים להגיע לארץ בשתי אוניות מעפילים "דב הוז" ו"אליהו גולומב". האוניות, שיהודה ארזי היה שותף ברכישתן, עגנו בנמל קטן בצפון מערב איטליה בעיר לה ספציה. משם תכננו להפליג לא"י.

הבריטים, ששלטו עדיין באיטליה מאז סיום מלחמת העולם השנייה, ערכו מצור על הנמל במטרה למנוע את יציאת האוניות לכיוון ארץ ישראל. הם לא הסתפקו במצור ואף ערכו חיפושי פתע על האוניות. הבריטים החרימו מזון בתואנה שפלה כאילו במזון מוסתרים חלקי נשק. יום רדף יום והאוניות לא יכלו לצאת מהנמל. ארזי הנהיג באומץ התנגדות לכל פשרה ולכל ויתור על עצם הזכות לעלות לארץ. בהמשך, יזם שביתת רעב יחד עם המעפילים, שהחלה בניסן תש"ו (אפריל 1946).

התקשורת הבינלאומית סיקרה את המאבק ההרואי של המעפילים, אך הבריטים בשלהם. הכול היה נראה אבוד. עברו כבר שלוש יממות, והשובתים היו עייפים. שום דבר לא זז.

שליחים רבים למקום. יהודי בשם רפאל קנטוני, שהיה ראש הקהילה היהודית באיטליה, התנדב לתווך בין ארזי ובין הקצינים הבריטים. קנטוני פנה לאישים איטלקים שהיו בקשר הדוק עם הבריטים, ביניהם ראשי המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית ומפקדים בצי האיטלקי. הם הפעילו לחץ על הבריטים להסכים להפלגת האוניות לא"י. עדיין ללא הועיל. או-אז תכנן ארזי יחד עם קנטוני העמדת פנים כאילו המעפילים המיואשים עומדים לבצע התאבדות המונית בנוסח מצדה. ארזי עצמו נאם בפני המעפילים וחיזק את רוחם, אך בתום נאומו איים במפורש בפיצוץ האוניות על יושביהן. תפקידו של קנטוני היה, לשכנע את הבריטים באמיתות האיום.

האיום בהתאבדות אכן עשה רושם עצום על הבריטים והם הסכימו לעליית המעפילים, תוך ניכוי מספרם ממספר הסרטיפיקטים (רישיונות עלייה) השנתי.

הסיפור האנושי של ניצולי השואה שמוכנים למות למען אידיאל העלייה, נגע לליבם של תושבי לה ספציה. למרות המחסור והמצב הכלכלי הקשה, תמכו באלף המעפילים במשך כששה שבועות, במזון ובתרופות. כשיצאו האוניות בדרכן לא"י, ליוו אותן תושבי העיר ותזמורת העיר בנגינה ובאיחולי דרך צלחה.

כחודש וחצי לאחר תחילת הפרשה הגיעו שתי הספינות, בלווי כוח ימי בריטי, לנמל חיפה.

לימים, העניקו המעפילים מדליה מיוחדת לעיר לה ספציה. העיר זכתה לכינוי 'שער ציון' ובשנת 2019, נחנכה אנדרטה בנמל המקומי לזכר גיבורי הפרשה וביניהם המנהיג יהודה ארזי.

Yaakovspok1@gmail.com

(ויגש תשפ"ג)