ברכת הבנים – דרך הנכדים

פרשתנו, החותמת את ספר בראשית, עוסקת בימיו האחרונים של יעקב כחותם דור האבות ובברכותיו לבניו שיהוו את דור הבנים בהמשך ההיסטוריה. זאת ועוד, הוא חותם תקופה שנראית כ"תור הזהב" וכאשר יקום מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, יתחילו השיעבוד והגלות והגאולה השזורים בדברי ימיהם של עם ישראל. ברכות אלה מהוות אם כן גם "צידה לדרך" לעם היודע שמסלול חייו יהיה מורכב מגלויות וגאולות.

לפני ברכותיו של יעקב לבניו, מגיע יוסף אל מיטת אביו עם בניו שנולדו לו במצרים. אך לאחר שיחת פתיחה וברכה ליוסף, המתבטאת בעצם בברכת נכדיו, בניו של יוסף, שהרי אין ברכה גדולה יותר לאב מלדעת שבניו ימשיכו וישלימו את מיטתו, פונה יעקב אל יוסף בראותו את בניו בשאלה שנראית לנו מופלאה ואף נוראה, ושואל: "מי אלה?" ואין זה משום שכבדו עיניו מזוקן, שהרי על כך יסופר רק לאחר מעשה זה. והרי נמצא יעקב במצרים כבר י"ז שנה ולבטח כבר ראה את בני יוסף, אם כן מה פשר שאלתו "מי אלה?"?

ומופלאה אולי עוד יותר, תשובתו של יוסף האומר: "בני הם אשר נתן לי א-להים בזה". לאחר תשובה זו של יוסף, שקט יעקב ויכל לומר ליוסף :"קחם נא אלי ואברכם". ולכאורה לא חידש יוסף כלום לאביו, אם כן, מה בעצם היתה שאלתו של יעקב ומהי תשובתו של יוסף?

צריך לזכור באיזו מציאות אנו מדברים. בניו של יוסף נולדו וגדלו במצרים, בסביבה תרבותית לא להם. הם היו לבושים כבני שלטון מצרים, להבדיל משאר נכדיו של יעקב. ורצה יעקב לדעת האם בפנימיותם, בהורדת בגדיהם (כפי שהתגלה אצל יוסף כאשר "עזב בגדו בידה" שהינו נער עברי) האם הם נצר לבית יעקב ולבני ישראל ורק בבגדיהם הם שונים. כדוגמת מה שאמר יהודה ליוסף בגישתו לפניו: "כי כמוך כפרעה" – בבגדים אתה לבוש כפרעה המצרי, האם בתוכך אתה עדיין שייך לבני ישראל? וזה מה שהבדיל את ישראל ושימרם לאורך גלותם שלא שינו את שמם לשונם ואת מלבושם. שהרי הקושי הגדול ביותר בהיותנו בגלות זה להיות יהודי אף בלבוש גוי.

על כך עונה יוסף- 'בניי הם, לא רק ביולוגית הם בניי, אלה כפי שאני לבוש אחרת משאר אחיי (וזאת לא רק בגלל היותי במצרים, אלא בגלל שאתה, אבא, הלבשת אותי אחרת עם כתונת הפסים) וכך גם הם – אך בכל זאת בניי הם, כי בפנימיותם הם ראויים וממשיכים את תולדות ישראל'. ומרמז יוסף שמצטרפים הם לי"ב שבטים בכך שאומר "נתן לי אלקים בזה" בגמטריא 12 (כפי שכבר נאמר לפנים "נסעו מזה" רעיון האחוה של י"ב שבטים וכן יאמר יוסף "והעליתם את עצמותי מזה" להשלמת והוכחת האחוה של י"ב שבטי י-ה).

לאחר ששומע זאת יעקב מבין הוא שראויים הם להיות חלק מי"ב שבטי י-ה ואומר "קחם נא אלי ואברכם".

ודבר זה שמברך יעקב את נכדיו, בעוד רגילים אנו רק לברכת האב לבנו, בא לבטא את קישור הדורות הקיים בעם ישראל, ועל קדושת המשפחה הממשיכה מאב לבנו ולנכדו, דבר שלא קיים ולא מתקיים במצרים שאין בן יודע מי אביו. וזו הסיבה שלא יכול יוסף לאמר לפרעה כפי מה שאמר לו אביו "אל נא תקברני במצרים, קברו אתי אל אבותי וגו'", אלא אומר יוסף לפרעה שאביו ביקש "בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען", כי דבר זה של תולדות ברורות ומתמשכות וקבר אבות הינו דבר שיהיה בלתי נסבל למצרים. אף מאוחר יותר תהיה עצתו של בלעם שהיה ע"פ רז"ל מחרטומיו של פרעה, לנתק את עם ישראל מקדושת "מה טבו אהליך יעקב" ולגרום לו לזנות אחרי הבעל, כך שלא ידע בן מיהו אביו.

על כן, מסתיימת הפרשה ומסתיים כל ספר בראשית בתמונה האידילית של "גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף". כל המאמץ שהתחיל באדם הראשון של העמדת התולדות ובעיקר הצלחת האחוה, מאפשר את המעבר לשלב הבא בתכנית תיקון העולם ע"י ישראל כעם קדוש אשר עתידו מובטח ע"י היכולת של העברת הזהות מהאב לנכדיו.

(ויחי תשפ"ג)