כשיש קדושה בחיים – יש משמעות גם לשבועות שנתנו

יוסף מבקש מפרעה לאפשר לו למלא את בקשתו האחרונה של אביו להיקבר בקברי אבותיו בכנען. לשון הבקשה של יוסף מפרעה היא בכל זאת חריגה. יוסף אומר לפרעה: "אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה" (נ, ה). יוסף מדגיש בפני פרעה שמדובר בשבועה ולא סתם בבקשה. פשט הפסוקים מאשר שיעקב אכן השביע את יוסף על כך (מז, לא). עם זאת, אוזן חדה עשויה לשמוע שלולי שיוסף הציג בפני פרעה את המחויבות שלו לעניין, לא היה מקבל היתר לצאת ולקבור את אביו בכנען. גם התחייבותו של יוסף לשוב למצרים היא מוזרה. ושני הדגשים הללו מלמדים שפרעה חי בחרדה מנטישת יוסף את מצרים.

התורה אינה מגלה על מה מבוססת החרדה הזו, אך ניתן לשער שמשהתאחדה משפחתו של יוסף, ונסתיים הרעב- לא נותרה עוד סיבה טובה להמשיך ולהתקיים במצרים ולכאורה היה ברור שכעת, כשיש אפשרות, המשפחה המאוחדת תחזור לארץ ישראל ותקים שם את האימפריה הישראלית כראוי לכישוריהם, לחכמתם ולחזון שאיתו באו. הגיע זמנו של יוסף לעשות לביתו. החרדה הזו תלך ותתפתח ובעתיד פרעה לא ייתן לבני ישראל לצאת מארצו לעבודת ה' שמא יברחו. פרעה מכיר בברכה שהביאו איתם בני ישראל למצרים.

תשובתו של פרעה "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ" (נ,ו), אף היא מדגישה בהתאמה את עניין השבועה והמחויבות. ומשתמע, שהסיבה היחידה שפרעה אינו מסרב ליוסף היא השבועה שאותה פרעה מכבד. במדרש העירו שיעקב מלכתחילה השביע את יוסף מחשש לסירובו של פרעה: "אמר לו יוסף (לאביו): איני צריך שבועה, דיי צוואה! אמר לו: מתירא אני שמא יאמר לך פרעה קבור אותו כאן אצל קברות המלכים. אי אתה זז מכאן עד שתשבע ותיישב דעתי. מיד וישבע לו" (מדרש הגדול, מז, לא). באמת, לולי הדיאלוג הברור הזה בין יוסף ופרעה קשה להצדיק את הדרישה של יעקב מיוסף להישבע על עניין הקבורה. וכי אי אפשר לסמוך על יוסף שימלא את בקשת אביו גם אם אין זה כרוך בהתכחשות לדבריו שלו ולמחויבות רצינית וכבדה?

גם הרמב"ן בפירושו מבאר כך "לא היה יעקב חושד בבנו הצדיק האהוב לו שימרה על מצות אביו ועל הדבר אשר הבטיחו ואמר אנכי אעשה כדבריך, אבל עשה כן לחזק העניין בעיני פרעה…" ( שם). לפי הרמב"ן יעקב חשש שלולי כן, פרעה יאמר ליוסף לשלוח אחרים למשימה הזו ולא שיילך הוא בעצמו או לחלופין, יבקש מיוסף בכל זאת לקבור את יעקב במצרים כדי שיוכלו להתכבד בקבורתו שם (וראו רבינו בחיי שפירש מעט שונה).

באגדה שבגמרא מובא הסיפור שכביכול מצוי באחורי הקלעים של ההיענות של פרעה לשבועת יוסף. על פי הגמרא, כשמונה יוסף על מצרים היה המהלך כרוך בהתנגדות מקורבי פרעה בטיעון שעבד לא ימלוך עליהם. פרעה הציע להם לבחון את גינוני המלכות של יוסף והתברר שיוסף יודע לדבר בשבעים לשון ומכאן שהוא ראוי למעמדו החדש. דא עקא, שבאותה מסגרת כשיוסף פותח ומדבר עם פרעה בלשון הקודש, פרעה אינו מבין את לשונו של יוסף. לבקשת פרעה יוסף מלמד אותו את השפה אך פרעה מתקשה ואינו מצליח לסגל אותה. במצוקתו הוא משביע את יוסף שלא לגלות את עליונותו על פרעה לאיש. כעת, כשבא יוסף המחויב בשבועה לאביו לקבור אותו בארץ, פרעה ביקש מיוסף להישאל על שבועתו לאביו. בתגובה, יוסף מזכיר לפרעה את השבועה שבה הוא מחויב לו ורומז בכך שאם ניתן להישאל על שבועה יש עוד שבועה שיוכל לשאול עליה… פרעה מבין את הרמז ושולח מהרה את יוסף בהזכירו שזה בגין השבועה! (סוטה, לו, ע"ב).

מהסיפור בגמרא מתחדד שפרעה אינו מכבד גם שבועה… וכי הפער העצום שבין פרעה ויוסף הוא שפרעה מבין אינטרסים, אבל חסרה לו ידיעת 'לשון הקודש' וקדושת הלשון. כשהכל חול, גם השבועה חול. כשיש קדושה בחיים, יש מחויבות למילה, יש קדושה בדיבור. יעקב ויוסף נאלצים לחיות בגלות הדיבור ולא רק בגלות הפיזית. החשדנות שנולדת אצל יעקב היא פרי הגלות ואובדן העוגן התרבותי. ואמנם חכמים קבעו ש"לא שינו לשונם", אבל משהו בהחלט נסדק.

(ויחי תשפ"ג)