הופעת ה' בגזירות

התנחומא מבקש להדגיש את הקושי הקיומי האנושי אל מול חוקים

התנחומא דורש את המילים הפותחות את הפרשה "זאת חוקת התורה", ואלו דברי התנחומא:

"זאת חקת התורה… מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב יד) כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מאומות העולם… מי עשה כן מי גזר כן מי צוה כן לא אחד לא יחידו של עולם. תמן תנינן בהרת כגריס טמא, מאי כגריס כחצי פול באדם טמא, פרחה בכולה טהור, מי עשה כן מי גזר כן מי צוה כן לא אחד לא יחידו של עולם…" (חוקת סי' ג).

התנחומא בדבריו אלו מבקש להדגיש את הקושי הקיומי האנושי אל מול חוקים. הם לא מתיישבים עם ההיגיון ועם כל הסבר לוגי אחר. כיצד ניתן להסביר שאברהם יצא מתרח, אבל תרח טמא ואברהם טהור? וכך גם חזקיהו שיצא מאחז, יאשיהו מאמון וכו'. שלל דוגמאות של אישים שהוכרזו כטהורים למרות שיצאו ממקור טומאה מקובץ בשורה זו בתנחומא. הקושי המובע בו, דומה בבסיסו לקושי שיש לנו להבין שדבש מותר באכילה למרות שהוא מופק מדבורים שאסורות באכילה. דין שאינו מתיישב עם ההיגיון. וברובד אחר מתקיימת פליאה נוספת: אין הסבר בתורה מדוע אברהם נבחר להיות האדם שיצוו עליו "לך לך" ואין שום סיבה נראית לעין שדווקא עם ישראל ייבחר מתוך כלל אומות העולם.

פליאה זו עוסקת בשאלה של הבחירה, של היכולת להעדיף אדם מרעהו. בהמשך הדרשה מובאים "בתים" נוספים לשיר הזה כל אחד מהם מציב סימני שאלה מסוג שונה. הבית השני עוסק בהלכות טומאה שאינן מתיישבות עם היגיון פשוט. מדוע שבהרת בגודל גריס תטמא אבל בהרת שהתפשטה בגוף כולו תיחשב לטהורה? הלא בפשטות היינו סבורים לומר להיפך: ככל שהנגע גדל כך הטומאה חריפה יותר. ואם אין הסבר הגיוני להלכות וליחס ביניהן תחושת השרירותיות שקיימת בהלכות טומאה וטהרה גדלה עוד יותר.

הפזמון החוזר במדרש הזה הוא "מי עשה כן? מי גזר כן? מי ציווה כן? לא אחד יחידו של עולם?". הפזמון הזה מלמד שלפעמים הקב"ה מבצבץ כשסימני השאלה גדלים. מי שיצר את החוק הזה, מי שקבע אותו, מי שציווה עלינו להקפיד עליו הוא הקב"ה, "יחידו של עולם". יתכן שההצבעה על אחדותו של הקב"ה היא גם חלק מהתשובה עצמה. ויש בה כדי לומר שהדברים אינם סותרים כיוון שהם באים ממקור אחד. סתירות נוצרות כששני רעיונות שונים מתנגשים. אבל כשאפשר להצביע על מקור אחד לשתי תופעות, הרי שכבר יש הסבר לתופעות והן אינן סותרות. אבל, בפשטות הקביעה היא שהקב"ה גזר ועל כן עלינו לסור למשמעתו גם כשאיננו מבינים. מדוע המדרש מדגיש את הקושי שיש לאדם אל מול חוק? התורה השתמשה בשלוש מילים והמדרש עוצר בהן ומעצים את המשמעות שלהן כדי להצביע על המשמעות העמוקה והלא פשוטה שלהן, מדוע? על פניו, ניתן לומר שהאדם זקוק לעיתים לכלים שחווית החוק נותנת. לרגע הזה שבו מרימים את הידיים, ומבינים שכאן כוחנו נעצר, מכאן ואילך לא תעזור התלונה, לא יעזרו טענות הגיוניות, מכאן ואילך הדבר אינו בידינו. יש שלווה בידיעה שיש מי שמסובב את העולם גם אם פעולותיו נראות לנו לא הגיוניות. יש מנהיג לבירה, ואת סמכותו עלינו לקבל. זה נכון במישור הפרטי בהתמודדויות מורכבות וזה נכון גם בהתמודדויות בסדרי גודל לאומיים.

דוגמה מעניינת לדבר הזה אנו מוצאים כשבשנת 1240 הוחרמו ספרי התלמוד לפי פקודת האפיפיור גריגוריוס התשיעי מה שהיה מכה קשה ביותר עבור יהודי צרפת. ר' יחיאל מפריס נדרש להתווכח עם המומר ניקלאוס דונין כשעל הפרק תואנות שונות כנגד התלמוד. כשבסופו של דבר הדברים מתגלגלים עד לשריפת התלמוד נקבע יום תענית. פרופ' אורבך (בעלי התוספות, א, עמ' 453) מתאר שקבעו את התענית לכל יום שישי ערב שבת פרשת חוקת. לא תאריך השריפה נקבע כיום צום אלא דוקא ערב שבת פרשת חוקת (שתאריכו משתנה) מפני שחשו שבכך שהשריפה אירעה בערב שבת זו, הודיעו להם מן השמים שזו גזירה מאת הבורא. החיבור בין המאורע הקשה ששלל מהיהודים את החיבור הפשוט לאוצרות התורה ולמקורות היניקה שלהם לבין האפשרות של הקב"ה לגזור גם אסונות כבדים וקשים ללא הסבר וללא היגיון יש בה באופן אבסורדי הסבר הכי מלא ומניח את הדעת שניתן לתת. ומעבר לכך- הופעת ה' ממש.

(חוקת תשפ"ב)