הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)
לפני כשבוע קיימנו בהיכל ישיבתנו במודיעין אזכרה לרא"ל במיל' אמנון יוסף ליפקין שחק ז"ל, שהיה שותף בהקמת הישיבה, במלאת עשר שנים לפטירתו. עמידתו האיתנה בראש המועצה הציבורית למען הקמת הישיבה, ניטרלה התנגדות עזה של כל אלה שלא רצו שבעיר מודיעין המודרנית המתחדשת ומתעצבת תוקם ישיבה, שעלולה להשפיע על אופייה של העיר. חביבה היתה עליו הישיבה ותלמידיה, תלמידי ישיבת הסדר שמשלבים לימוד תורה עם שירות צבאי ארוך. אמנון ז"ל היה נין של רבי ישראל ליפקין מסַלַנְט, מייסד תנועת המוסר. באופיו היה איש של מידות אנושיות, של קשר לאנשים ושל מנהיגות ואחריות מתוך פיקחות רבה. הקשר שלו לישיבה ולתלמידיה בא כנראה גם מהמקום הזה. אמנון ז"ל היה לוחם אמיץ ומפקד חכם ומחושב שהיה נערץ על פקודיו משום שהשרה עליהם תחושת ביטחון בשעות הקשות של הקרב. פעמיים זכה ב'עיטור העוז' על תפקודו בפעולת כארמה, ובמבצע 'אביב נעורים' בבירות. כשנשאל ע"י התלמידים מה היתה גולת הכותרת של עשייתו ציין דווקא את הפיקוד על 'מבצע שלמה' להעלאת יהודי אתיופיה כשהיה סגן הרמטכ"ל.
אחד הדברים שנרתם אליהם בכל מאודו, היה לחבר את הקצוות בעם ישראל. נוהג היה לומר שאנו 'עם של שבטים' שצריכים ללמוד כיצד לגשר על השונות כדי לחיות ביחד 'יחד שבטי ישראל'. ניתן לראות בה גם סוג של 'צוואתו' הציבורית שיש לה משמעות קיומית. נדמה שבתקופה האחרונה, בעיקר עקב ריבוי תכוף של מערכות בחירות, השבטיות הזו, וההבדלים בין השבטים השונים מובלטים יותר, וגורמים למתחים לא פשוטים.
פרשתנו עוסקת בין השאר במעבר של משפחת יעקב אבינו ובניו, מ'בנים' ל'ראשי שבטים' המרכיבים את העם. לפני פטירתו של יעקב הוא מכנס את בניו סביב מיטתו: "כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (בראשית מט כח). יעקב ברך כל אחד מהם בברכה מיוחדת. עפ"י אופיים המיוחד, ודימה אותם לבעלי חיים שונים. אולם למרות השונות, היה בכל אחד מהם גם מתכונותיו של יתר אחיו: "אלא לפי שבירכן יהודה באריה, דן בנחש, נפתלי באילה, בנימין בזאב, חזר וכללן כולן כאחד, ועשאן אריות, ועשאן נחשים, וכו'" (בראשית רבה צט ד).
לאור המתח הנובע מה'שבטיות' והשונות עולה השאלה: ממה נובע הצורך שעם ישראל יורכב מ'שבטים' שונים?
לכל 'שבט' היתה תכונה ייחודית נצרכת, וכל שבט תרם אותה למכלול של העם. כאשר השבטים רוצים באחדות, השונות היא צורך ויתרון, ואם לא, השונות עלולה להפוך לגורם מפריד. לכן באה תקופה שהשבטיות הטשטשה: "שִׁכְחַת הַשְּׁבָטִים לְיִחוּסָם הִיא הֲכָנָה לְאַחְדוּת הָאֻמָּה. עַל-יְדֵי הַזִּכָּרוֹן שֶׁל חִלּוּק הַשְּׁבָטִים הָיְתָה הַגָּלוּת גּוֹרֶמֶת, שֶׁכָּל שֵׁבֶט יְחֻלַּק וְיִפָּרֵד לְגַמְרֵי מִכְּלָלוּת הָאֻמָּה וכו'" (אורות ישראל ותחיתו כז). הטשטוש יצר אחדות אולם הוא גרם לאבדן היחודיות: "אָמְנָם עַל-יְדֵי הַשִּׁכְחָה הַזּאת שֶׁל הַהִתְפָּרְטוּת נִתְרַבָּה הַבִּלְבּוּל וְהָעִרְבּוּב, וכו', כָּל עֶרְכֵי הַחַיִּים, הַפְּנִימִיִּים וְהַחִיצוֹנִים, כָּל צִבְיוֹנֵיהֶם שֶׁל הַהַרְגָּשׁוֹת, הַלִּמּוּדִים, הַמִּנְהָגִים וְהַהַדְרָכוֹת, שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם בִּמְקוֹמוֹ הוּא מוֹסִיף תִּקּוּן אוֹר וְחַיִּים מַתְאִים עִם הֲלָךְ הַנֶּפֶשׁ הַשִּׁבְטִית וּבוֹנֶה אֶת עוֹלָמוֹ, וְהוּא לִפְעָמִים מְעַכֵּר וְסוֹתֵר בִּנְיָן בִּהְיוֹתוֹ מְלֻפָּף בִּסְדָרִים שֶׁאֵינָם מֵעִנְיָנוֹ" (שם). לכן, לעתיד לבוא אנו מצפים לחזרת ה'שבטים', במתכונת מתוקנת ומאוחדת: "וְיִשְׂרָאֵל יָשׁוּב עַל מְכוֹנוֹ וְכחַ שְׁבָטָיו יָשׁוּב אֵלָיו בְּאַחְדוּת הַרְמוֹנִית" (שם).
בעידן המתחדש השבטיות הפכה לזרמים שגם הם עשויים לתרום למכלול. כל אחד את יתרונו: "שְׁלֹשָׁה כּחוֹת מִתְאַבְּקִים כָּעֵת בְּמַחֲנֵנוּ. וכו'. אֻמְלָלִים נִהְיֶה אִם אֶת שְׁלֹשֶׁת הַכּחוֹת הַלָּלוּ, שֶׁהֵם מֻכְרָחִים לְהֵאָחֵד אֶצְלֵנוּ, לְסַיֵּעַ כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ וּלְשַׁכְלְלוֹ, שֶׁיְּבַצֵּר כָּל אֶחָד מֵהֶם אֶת הַקִּיצוֹנִיּוּת שֶׁחֲבֵרוֹ יוּכַל לְהָבִיא בְּצוּרָה מְקֻלְקֶלֶת, כְּשֶׁלּא יְסֻיַּג דַּרְכּוֹ, וכו'. הַקּדֶשׁ, הָאֻמָּה, הָאֱנוֹשִׁיּוּת, וכו'. הַהִתְמַזְּגוּת הַדְּרוּשָׁה שֶׁל שְׁלֹשֶׁת הַתְּבִיעוֹת הַגְּדוֹלוֹת הַלָּלוּ מֻכְרַחַת הִיא לָבוֹא בְּכָל קְבוּצָה, שֶׁיֵּשׁ לָהּ תִּקְוָה שֶׁל חַיִּים עֲתִידִים" (אורות התחיה יח). אולם, אם יש זרם שמתיימר להשתלט על הכל, השונות עלולה להפוך לגורם מפריד: "וּכְשֶׁאָנוּ סוֹקְרִים בְּחַיֵּינוּ וְרוֹאִים אָנוּ, שֶׁהַכּחוֹת הַלָּלוּ, לַמְרוֹת תְּעוּדַת הִתְמַזְּגוּתָם, הוֹלְכִים הֵם וְנִפְרָדִים, הִנְנוּ נִקְרָאִים לָבוֹא לְהַצָּלָה" (שם).
מוקדש לזכרו של ר' ילון פרחי ז"ל.
(ויחי תשפ"ג)
