ידוענים, מפורסמים ויוצאים מן הארון

הרצון להתבלט הוא תופעה חברתית בולטת במאה ה-21. הנטייה של אנשים לחשיפה עצמית כדי להנכיח את קיומם בתודעה הציבורית זועקת מכל אמצעי התקשורת לסוגיהם: מתכניות הריאליטי בטלוויזיה, בהן המשתתפים חושפים את נפשם וגופם, אורחם וסיגם בפני כל צופה, ברשתות החברתיות ובבלוגים למיניהם בהם אנשים מספרים על חייהם האישיים, לרבות פרטים אינטימיים ודיסקרטיים, בראיונות לעיתונות הכתובה ולמרקע ובכל הזדמנות שנקרית בדרכם. אנשים יוצאים מהדעת כדי לקבל תשומת לב ככל שידם מגעת.

בעבר, כששאלו ילד קטן "מה תרצה להיות כשתגדל?", הוא היה עונה: רופא, שוטר, מדען ואולי: טייס, כבאי או שחקן, אך כיום הוא עשוי לענות: "להיות מפורסם". המקצוע החדיש ביותר בעולם הוא להיות ידוען, ואצל רבים זו "מלאכה" שמפרנסת יפה את בעליה. כבר לא חשוב לאנשים מה הם עושים, העיקר שאת שמם כולם מכירים. הפרסום כשלעצמו נהיה ליעד ולמשאת נפש, ודי בו כדי שהציבור יתעניין בדבריו של אדם גם בנושאים שהוא לא מבין בהם דבר. החיפוש אחרי בולטות ופרסום גורם לאנשי ציבור ולאנשים מהשורה להקצין עמדות ולחדד התבטאויות כדי לחדור לתודעה הציבורית ולתפוס כותרות.

מה רב המרחק בין תופעה זו לבין מקורות רבים ביהדות שמעלים על נס את ערכי הצניעות וההסתרה, ומוקיעים את החשיפה ואת הגאווה שבדרך כלל נלווית לה.

פרשתנו מספקת שורה של דוגמאות לדברים שדווקא מפאת חשיבותם יפה להם הצנעה. הראשונה היא הברכה. חז"ל קבעו כי "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" (ב"מ מב, א). אפשר שזו הסיבה לתופעה המעניינת שיעקב מברך את נכדיו ואת בניו, אחרי שכהה מאור עיניו: "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת" (מח, י). כזכור, כך ממש התברך יעקב על-ידי יצחק אביו: "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (כז, א). ייתכן שברכת יעקב נאמרה באותו מצב בו היה יצחק, נועדה לאשר ולתקף את הלגיטימיות של ברכה שנאמרת כשהמברך אינו רואה את המתברך. עם זאת ברור שנתינת הברכות באופן של סמיות עיניים, משקפת את ערך הברכה שניתנת כשהמתברך הוא דבר הסמוי מן העין.

ברכת יעקב לנכדיו מדגישה את ערך ההסתרה כשהוא מברכם: "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שם, טז). חכמים הסבירו שיעקב בירכם שיהיו כדגים, מפני  שבדגי הים לא שולטת עין הרע (ברכות נה). מכאן למדו שדווקא במקום סמוי, עין הרע לא שולטת, ולכן הסתרה עדיפה על הבלטה עצמית (ב"מ, שם).

ההסתרה יפה גם לרעיונות גדולים וחשובים ולשאיפות שמקננות בלב אנשים. יעקב קרא לבניו לפני מותו והבטיח: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (מט, א). אולם ה' קץ בגילוי הקץ, "ונסתלקה שכינה ממנו" (רש"י עפ"י ב"ר). אפשר למנות כמה חסרונות בגילוי הקץ, ובראשם החשש שהוא יגרום לייאוש, אך ברור שסוד כוחם של ענייני אחרית הימים טמון, בין השאר, בהסתרתם, בכך שאין האדם יודע מתי יהיו ו"איך יהיו עד שיהיו" (הל' מלכים, יב, ב).

ההבדל בין הסתרה להנכחה והחצנה בא לידי ביטוי בפרשתנו בדרך הטיפול בנפטרים. ההלכה היהודית מחייבת את הסתרת הנפטר על-ידי הטמנה בקרקע, שנאמר: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (ג, יט). קבורת המת היא מצווה מהתורה: "כי קבור תקברנו ביום ההוא", וכיסוי הנפטר הוא מהותי לקבורה. רמז לכך אפשר למצוא במילה "קבר", המקבילה למילה האנגלית: to caver, שפירושה לכסות. המצרים, לעומת זאת, העדיפו לחנוט את המתים, באופן שהבליט את נוכחותם, ועד היום ניתן לצפות בדמויות חנוטות מתקופת הפרעונים במוזיאונים מסוימים בעולם.

"הישרדות" אצל עם ישראל נעשתה מאז ומעולם דווקא על-ידי הימנעות מהתבלטות ומחשיפה. ההתנהגות שלנו חשופה לא ל"אח הגדול" ולכל המוני הצופים, אלא רק לאב הגדול הצופה בנו, שכן "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". אנחנו מכבדים כל אדם בין אם הוא בארון ובין אם יצא ממנו, אבל מעדיפים להוציא מהארון דברים שהצנעה יפה להם בקול דממה דקה ולא בקול רעש גדול, ומשתדלים לצעוד בעולם מתוך צניעות וענווה, ולא מתוך החצנה וגאווה.

סיפור האדם בספר 'בראשית' התחיל בהסתרה, והסתיים בהסתרה. תחילתו בהסתרה של אדם וחווה: "וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת", וסיומו בהסתרה של יוסף: "וַיָּמָת יוֹסֵף… וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". הספר מסתיים עם יוסף שנכנס לארון. יוסף ידע היטב את יסוד הכיסוי ההסתרה ואת דרכי הצניעות, שהן דרכו של עם ישראל: "והצנע לכת עם א-להיך".

(ויחי תשפ"ג)