הגאולה: זכירת הברית וקיומה

ספר בראשית הסתיים כאשר הוכח מעל לכל ספק שהאחווה האמיתית הצליחה סוף סוף באחת ממשפחות האדם. התוכנית האלוקית יכולה, אם כן, להכנס לשלב השני: להפוך את המימד של האחווה במשפחה למציאות מעשית בחברה שלמה. אלו שירדו למצרים כ"בני יעקב" מתחילים בפרשתנו להתהוות כעם ישראל.

ולקבוצה הזאת יש השפעה: כשפרעה אומר "הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו", הפרשנות הרגילה היא הבעה של פחד על כך שהזרים העבריים האלו עוד מעט עולים עלינו המצריים במספר. אבל ישנו פשט לא פחות מפחיד מבחינת פרעה, ואולי עוד יותר. "עם בני ישראל", ע"פ הדוגמה של "ואת הנפש אשר עשו בחרן", הם כל אותם האנשים מכל שכבות החברה המצרית המעורבת אשר מושפעים מהמסר של אחדות ושל אחוה של העברים. והנה הדברים הגיעו לפרופורציה כזאת ש"עם בני ישראל", אותן הנפשות אשר עשו, "גדול וחזק ממנו", היינו עולה בגודלו ובכחו על ישראל עצמו.

כאן נפגשים אנו לראשונה עם הגרעין של מה שייהפך ביציאת מצרים להיות מה שאנו מכנים "הערב רב".

לכן, כדי להמעיט את השפעתו של ישראל (של היהודים, היו אומרים בשפות המודרניות), יש להשפיל ולשעבד אותם, לבצע "רצח אופי" כדי שכולם יבוזו לישראל, ולכן אף יאמינו לכל מה שתעמולת השלטון, היינו פרעה, יאמרו עליהם, עד שיגיעו בהדרגתיות לרעיון של "הפתרון הסופי" דאז: "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון".

ברם, כל העניין של הגלות והשעבוד במצרים תופס כידוע פסוקים ספורים בלבד, אבל אותם הפסוקים אומרים לנו את הכל. אפשר לומר שאין כוונת התורה לעורר רגשות בענין הצרות של הגלות. הגורמים של הגאולה אינם האנחה, הזעקה או השווע אם כי עלתה שועתם של ישראל מן העבודה.

אותן הצרות והצעקות שהן גורמות לא היו מספיקות לעורר את הגאולה. הן מאותתות לכך שהמצב נעשה בלתי נסבל ולכן מתערב הקב"ה להציל את ישראל בזכות הברית עם אברהם, עם יצחק ועם יעקב: "ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב".

הכתוב בא להביננו את ההדרדרות של ישראל מאז ירדו מצרימה, שאז מצבם היה מפואר ועד מצבם עתה, לאחר שתוכניתו של פרעה היתה עלולה להצליח לולא התערבותו של הקב"ה. הם ירדו כדברי חז"ל עד מ"ט שערי טומאה ואילו היו מגיעים עד השער הנ' כי אז חלילה לא היה להם תקנה. במילים אחרות, ישראל איבדו במשך הזמן את כל ייחודם הרוחני, את כל יכולתם להשפיע לטובה על החברה סביבם.

מגמתו של יוסף, שהיתה להאיר את חשכת הלילה של האנושות בהיותנו ככוכבים ביניהם ולהשביע את הרעבון הרוחני בהיותנו מאלמים את האלומים שמהם יהיה לחם לשבוע – כי אין לחם אלא תורה – נכשלה כליל. תרומתו של ישראל לתרבות האנושית, לציביליזציה הכללית שבאותם הימים היתה התרבות המצרית, הפכה להשתתפות לעבודתם של המצרים, לבנות ערי מסכנות לפרעה בחומר ובלבנים. וזאת כי נפלו למלכודת הכרוכה בהשתלבותם בתרבות של הסביבה: ותמלא הארץ אותם – מלאו את התיאטראות והקרקסאות של מצרים.

אלמלא הברית, לא הייתה להם זכות להגאל. ועתה, כשמגיעים קרוב למספר רד"ו (210) שנים שהיו במצרים ועדיין חסרות ק"ץ (190) שנים למלא את הארבע מאות שנה שבברית בין הבתרים, הקב"ה מחשב את הקץ כדי להושיעם. ובכל זאת, אילו היינו צריכים להבין שהם כבר לא שווים כלום, איך היה אפשר לגואלם אפילו בזכות הברית? היו כבר כשלונות אחרים בעבר. אולי היה צריך להתחיל שוב מההתחלה? האם זכות אבות יכולה לעמוד לבנים אם אין בהם כל צד חיובי הקשור לאותה הברית?

תשובה לשאלה זו מגלה לנו המדרש: בזכות מה נגאלו, היינו בזכות מה עמדה להם זכות הברית עם האבות? בזכות שלא שנו את שמם, לא שנו את לשונם ולא שנו את מלבושם. השם, הלשון והלבוש הם מאפיינים לאומיים של קבוצה. אותם המאפיינים העלולים להפך לסתם פולקלור כאשר יש להם תחליפים בחיי היומיום ורק בנסיבות מיוחדות מוציאים אותם מהארון. זה בגלל שישראל נשארו נאמנים לסממני זהות אלו שהיתה עדיין קיימת האפשרות לעלות משערי טומאה לשערי קדושה, שעוד לא אבדה כל תקוה שעם של עבדים יוכל לצאת מעבדות לחרות ומאפלה לאור גדול כדי להפך לממלכת כהנים וגוי קדוש.

כדברי המהר"ל בתחילת ספרו נצח ישראל, אין אפשרות להבין מהי הגאולה אם לא יודעים ממה נגאלים. ועומקם של הדברים הוא שאם לא יודעים מה טיב הגלות אי אפשר להגאל. העניין הוא לא רק בעיה של הבנה אלא בעיה של קיום. מי שחושב שהגלות היא הצרות שבגלות, מי שחושב שהבעיה היא האנטישמיות, עלול לחשוב שהגאולה זה להיות עם חופשי בארצנו. בגאולה שכזאת אנו נשארים מה שהיינו בגלות ורק השתנה מיקומנו הגיאוגרפי. הגאולה היא גם לא העברתו של הגטו (או הנוסטלגיה אליו) ממזרח אירופה לארץ ישראל. הגאולה, מצד הקב"ה, היא זכירת הברית ומצד ישראל היא קיום הברית.

(שמות תשפ"ג)