דיני ילדים

נדרשת מכל משפטן היכולת להתבונן בעיני הילדים וב"גובה העיניים"

ספר שמות עובר בן רגע מאווירתה הפסטורלית של הסימפוניה הששית, ה'פסטורלית',  לקרנות התרועה ותופי המלחמה של הסימפוניה החמישית.

שלל אירועים מסעירים מעבירים אותנו באחת מחיי הרוגע, השלווה והשגשוג של בני ישראל במצרים ("ויאחזו בה, ויפרו וירבו מאד") בחסות האח יוסף, המשנה למלך, לשעבוד ועבודת פרך ("וימררו את חייהם"), תעמולה אנטישמית בנוסח הפרוטוקולים של זקני ציון ("הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו… פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו") ועד כדי סכנה קיומית בצילו המאיים של "הפתרון הסופי" ("כל הבן הילד – היארה תשליכוהו!").

או אז, בינות לתמונות החשוכות של ה'פילם נואר', סרט אפל הרצוף תמונות קודרות, אפלוליות, מזדקרת לפתע קרן אור בחשכה.

תמונה אנושית, פיסת חיים זעירה, נוגעת ללב, שכל ילד בגן מכיר אותה: משה בתיבה.  תינוק קטן, שזוכה לשימת הלב של בת המלך, חסידת אומות העולם, המצילה אותה משיני המוות, מעניקה לו את שמו ומאפשרת לו לחיות את ראשית ימיו ב"גן העדן של יַלְדוּת", חיי מלכים בארמון המלוכה המצרי.

את הסצנה הקטנטנה הזו, מרגשת ונוגעת ללב, מלווה פס קול חרישי, של בכי. ללא מלים, בלי אומר ודברים, אבל עם בכי ודמעות, שתוך שנייה הופכים לתעודת הזהות של העם כולו: "והנה נער בוכה – מילדי העברים זה!".

בשלב זה, התינוק שבתיבה הוא דמות אנונימית, נטולת שֵם, משייטת על גלי היאור, סגורה בתיבה אטומה (בשונה מהתיאור הרגיל בציורי המקרא), תינוק רואה ואינו  נראה, שרק קולו יישָמֵעַ. ואז, לפתע פתאם ("והנה"), נגלית דמותו מבין קני הסוף: "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה".

זיהויו של הבכי עם "ילדי העברים" שָבָה את ליבם של פרשנים בכל הדורות. מקצתם, העדיפו לתלות את תוצאות 'מסדר הזיהוי' בחלקו הראשון של הפסוק ("לפי שראתהו נער זכר מהול, אמרה מילדי העברים זה" – רשב"ם על אתר) תוך 'התעלמות' מחלקו השני.

בעיניים "משפטיות", עשוי סיפורו של משה הילד (ואם תרצו, הילד שנלקח להשמה חוץ-ביתית) להוות אב טיפוס למסכת שלמה של "דיני ילדים" שהתפתחה בשנים האחרונות והוסיפה זוג משקפיים מיוחדות לארגז הכלים של האדם בן ימינו בכלל, והמשפטן בפרט.

היכולת – ושמא החובה – לראות את  המשפט לא רק בעיני המבוגרים, שהם דרך כלל הנִצים ובעלי הדין באולם בית המשפט, אלא גם – ואולי בעיקר – בעיניהם של הילדים, מנקודת המבט המיוחדת והייחודית שלהם, שלא תמיד זהה לזו של המבוגרים.

מכאן ואילך, נדרשת מכל משפטן היכולת להתבונן בעיני הילדים וב"גובה העיניים", להאזין לקולם, לשמוע את בכיים ולדמוע עמם, לחוות את כאבם ומצוקותיהם, להיות שותפים לחלומותיהם וערים לפחדים האופפים אותם, להיכנס בנעליהם הקטנטנות, באלה ומתוך כל אלה לתת מענה לשאלות המתעוררות.

במידה רבה, יש במהלך מעין זה יצירה של שפה חדשה. לא רק הוספת כמה מלים או מונחים למילון קיים, אלא יצירת שפה חדשה ממש. "שפת ילדים", שבה יש לקרוא את מסכת העובדות ואת הנורמות המשפטיות, ומתוכן ובן לגבש "מסכת ילדים".

אכן, בפסוק הקצרצר נחבאות כמה תובנות עמוקות וחשובות. הכתוב אינו מדבר ב'תינוק' אלא פותח ב'ילד' ומסיים ב'נער': "ותפתח ותראהו את הילד, והנה נער בוכה"!

למראית עין כינויו של עולל קטן "נער" מוקשה מאליו (זאת, גם בהתחשב במינוח המקראי לשכבות הגיל השונות של ילדים, השונה מזה המקובל בימינו). וכמובן, גם הוא זכה לשימת הלב של הפרשנים, ראשונים כאחרונים (ראו לדוגמא רש"י על אתר: "קולו כנער").

ושמא ביקש הכתוב ללמדנו פרק מאלף ב"דיני ילדים", שאף אומץ בידי בית המשפט העליון ומן הראוי הוא כי יאומץ בידי הכול: "קטן הוא אדם. הוא בן-אדם. הוא איש – גם אם איש קטן בממדיו. ואיש, גם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול".

ודוקו: הכתוב אומר "ותפתח ותראהו את הילד… והנה נער בוכה".

כפי שלמדנו שוב ושוב (בין השאר מפי אלי ויזל, בנאומו המפורסם בבית הלבן), האדישות, לא הרוע, היא-היא "אֵם כל חטאת".

לנוכח הרוע, בת פרעה אינה עומדת מנגד. היא אינה נותרת אדישה, או מסתפקת בתגובה מינורית, סבילה, פסיבית. לא די לה בהבעת צער או אנחה. היא עושה מעשה, ונוקטת בפעולה ממשית, אקטיבית: "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד". בשימת הלב ובמעשה שבעקבותיה – ראשית סוד הגאולה.

יתר על כן: בת פרעה לא "שמעה" את קול בכיו של הילד, אלא רק ראתהו. ללמדנו, שלא אחת, ה"ראייה" – שימת הלב, המוּדעות והרגישות לקול "בכיים", שוועתם וזעקתם של ילדים – היא ראשית כל. ומתוכה, ממנה ובה, יתד ואבן פינה לבניין תורת הילד, על חובותיה וזכויותיה, הן בעולמה של תורת ישראל, הן בעולמנו שלנו, כאן ועכשיו.

(שמות  תשפ"ב)