בורא אורו של משיח

פרשתנו עוסקת כולה בהתרחשויות שבין יוסף לאחיו ובהשתלשלות האירועים הנגרמים עקב הורדתו של יוסף למצרים. זאת למעט הפסקה במהלך הפרשה בה עוסקת התורה בסיפורו של יהודה ואומרים על כך חז"ל שבא ללמדנו שכל הדברים מחוברים יחדיו שיעקב, יהודה, יוסף והאחים היו עסוקים בשקם ותעניתם ומה היה עושה הקב"ה היה הולך ובורא אורו של המשיח, לומר לנו שכל אלו הדברים מצטרפים יחדיו לגילוי אורו של המשיח בעולם.

ובאמת פותחת הפרשה בכך שביקש יעקב לישב בשלוה בארץ בו אביו היה רק גר. כלומר, חשב יעקב שבחזרתו לארץ מגלות לבן, כבר נתקימה נבואת ברית בין הבתרים (על אף שלא היה 400 שנה שידוע שזמן הגזירה יכול להתקצר ע"י תפילותינו ומעשינו) שהרי כבר עבר גלות, עבדות ועינוי וביציאתו של עשו מהארץ ראה יעקב כהתקימות מאמר "כִּ֧י לֹא־שָׁלֵ֛ם עֲוֺ֥ן הָאֱמֹרִ֖י" וכבר הגיע הזמן של הגאולה. ואולם יוסף מתחיל לחלום חלומות העוסקים בכך שעוד עתידה להיות גלות ושעוד לא הגיע זמן הגאולה אותה ביקשו יעקב ושאר הבנים. שישראל חייב ללכת אל העמים, לתת אוכל לרעבים ולהאיר כאור יום חשכת לילה ככוכבים בלילה, שהרי כה יהיה זרע ישראל ככוכבים לא לרב כמות אלא לרב אורה.

וזהו מה שאומרת ההפטרה בקשרה את פורענויות העתידות לבא על ישראל ל"עַל־מִכְרָ֤ם בַּכֶּ֙סֶף֙ צַדִּ֔יק וְאֶבְי֖וֹן בַּֽעֲב֥וּר נַעֲלָֽיִם". וממשיכה ההפטרה בתיאור עוד עוונות שעשו ישראל והגורמים לפורענות. ואולם הם אינם מאמינים בכך שתבא פורענות ופועלים ומתייחסים כאילו אין זה כך, אף אם כדי לעשות זאת צריכים להשתיק את מביאי השמועה.

ואמנם בפרשתנו אחי יוסף מבקשים תחילה להמיתו ואולם אומרים "מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ… לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים", הרי טוענים האחים שלא יעזור אם יהרגו את יוסף שהרי אי אפשר להרוג חלום ואף אם שליח זה או אחר ייהרג, לסופו של דבר יתקיימו הדברים על ידי אחרים. אשר על כן אומרים הם נמכרנו לישמעאלים, שהרי הוא מדבר כל הזמן שצריכה להיות גלות, שירד לגלות ״וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו", כלומר מה יקרה עם חלומותיו היתגשמו אם לאו. מבינים האחים את מה שלא הבינו בני ישראל בזמן הנביא שלא יעזור להשתיק את הנביאים הדברים יתרחשו ויתגשמו בין אם נאמין להם ובין אם לאו.

וממשיכה הפרשה בתיאור של הקורות את יוסף במצרים המביאים אותו למלכות, כל זאת בשביל להביא להתגשמות חלומותיו על אודות הגלות הצריכה עוד לבא כקיום לברית בין הבתרים; וכל זאת קורה בשביל ישראל. כי צריכים אנו לדעת שהגלות אינה כעונש, אלא היא גזירה הבאה לכפר על חוסר אהבה ואחוה בין האחים וכור היתוך בו יכולים אנו להכין את עצמנו לשלום בית במקומינו.

וזהו מה שמתארת ההפטרה בקיום הגלות האמורה משום שאותנו ידע ד׳ ״מִכֹּ֖ל מִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲדָמָ֑ה עַל־כֵּן֙ אֶפְקֹ֣ד עֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת כׇּל־עֲוֺנֹתֵיכֶֽם", משום אהבתו המיוחדת של הקב"ה אלינו, אזי מקפיד הוא עלינו יותר; דבר זה מראה לנו שאכפת להקב"ה מאיתנו שאם לא כן לא היה מתייחס למעשינו, אלא הקפדה יתירה מראה על אכפתיות ואהבה.

וחותמת ההפטרה ב"אַרְיֵ֥ה שָׁאָ֖ג מִ֣י לֹ֣א יִירָ֑א אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ דִּבֶּ֔ר מִ֖י לֹ֥א יִנָּבֵֽא" כרמיזה למשיח העתיד לצאת מיהודה וכפי שכבר אמרנו שכל הפרשה כולה עוסקת בגילוי אורו של המשיח, כי גם הדברים הנראים לכאורה כרחוקים ביותר מדבר זה כמעשה יהודה ותמר, או לוט וביתו (שממנה יצא מואב ממנו תצא רות, סבתו של דוד המלך) גם אם על פני השטח אין אנו מבינים איך האירועים מביאים לגאולה ולגילוי אורו של המשיח, צריכים אנו לדעת שאין אנו יודעים ומבינים הכל ועל כן העמיד הקב"ה לנו נביאים המנבאים ומאירים את הדרך באור יקרות, כפי שחשבו החשמונאים בימי החנוכה שהינם עושים באיחוד מלכות וכהונה, עד להתקיימות דברי הנביא על הליכתם של יוסף ויהודה יחדיו עם שאר האחים, בביאת גואל צדק בב"א.

(וישב תשפ"ב)