הנחמה והכרת הטובה

"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן".

פרשתנו היא הרביעית בסדרת השבעה דנחמתא, בה הקב"ה בעצמו הוא המנחם אותנו. ומהי הנחמה? להזכיר לנו מי אנחנו, ואם נתעורר מתרדמת הגלות והיגון הגורמים לנו לאבד אמון בעצמנו אף אם רואים אנו את עצמנו כמאמינים בו ית', או אז יתקיים גם המשך הפסוק: האם יש טעם והגיון בפחד "מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת", ממי שהוא בר תמותה? לפחד ממי שעוד מעט יהיה כחציר, כלומר כעשב השדה? האם יוכל לעמוד מול נצח ישראל אשר לא משקר?

כדי שנבין טוב את הדברים, ממשיך הוא ית' ואומר לנו: "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה". רגילים אנו ליחס את הדברים לנביא, לחשוב שה' מדבר אל הנביא ואומר לו "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ". אבל לאמיתו של דבר, אלינו מכוונים הדברים וכפירוש הרד"ק: "ואשים – הנה שמתי דברי בפיך להיות לי לעם, וכן ודברי אשר שמתי בפיך: ובצל ידי כסיתיך – שלא יוכלו העמים לכלותך בגלות כל זמן שיהיו דברי בפיך ובלבבך כי לא שמתי אותם בפיך אלא להיותם בלבבך לעשותה כמו שאמר בפיך ובלבבך לעשותו".

ברור הדבר שדברים אלו, שצריכים להתפרש כדברי נחמה, מבשרים לנו שעל אף כל הקשיים נגיע לסוף הדרך הארוכה של הגלות ונתגבר על כל צרותינו, כפי שאנו גם מזכירים זאת בהגדה של פסח: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם". התכלית היא "לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ" – וכל זה, ממשיך הרד"ק, אכסה עליך בגלות עד שיבא עת לנטוע שמים וליסוד ארץ וזהו קיבוץ גלויות שיהיו ישראל עולם חדש, וכן אמר "הנני בורא השמים החדשים והארץ החדשה ולא תזכרנה הראשונות וגו': ולאמר לציון עמי אתה – פירוש לבני ציון וזכר ציון כי היא עיקר המלכות, ויונתן תרגם לקיימא עמא וגו' כבעמוד".

ומשמעות הדבר גם ברורה: "לאמר לציון עמי אתה – פירוש לבני ציון" זאת אומרת שכאשר מגיעה סופה של הגלות, חידוש מוחלט של מציאות עתיקה, נמצאים אנו מול אתגרים חדשים ומחודשים, כאשר הראשון מביניהם, אולי, הוא להסכים לקבל את התנחומים, לענות בחיוב לקריאה "עמי אתה". כי נראה מהמשך דברי ישעיהו שקריאה זו טרם העירה אותנו. הוא ית' עדין צריך לפנות אלינו בקריאה אחר קריאה: "התעוררי התעוררי קומי ירושלים…" כי שתיית כוס חמתו, כוס התרעלה עד אחרוני השמרים שבתחתית מונעים מאיתנו מלהאמין שמה שמתרחש הוא באמת "צמיחת גאולתנו". כי את השלב של הראשית כבר עברנו.  כי "מי האמין לשמועתנו" (ישעי' נג א)?

ודאי שאנחנו מאמינים – אבל בזהירות. הספק ממשיך לכרסם: שומעים אנשים אומרים אולי טעינו כפי שטעה רבי עקיבא? ומי מבטיח לנו, שואלים, שלא תהיה עוד גלות אחרי מה שחשבנו שהיא הגאולה? ויודעים להביא כל מיני סימוכין לכאורה לאפשרות שכזו וגם לכסות אותה במחשבה פדגוגית שאם לא נהיה מוכנים לכך המכה עלולה לערער את האמונה. איזו אמונה? הרי נשאלת השאלה: מי שמעלה זאת על הדעת, במה בדיוק הינו מאמין?

ידוע גם עד כמה ענין זה מסתתר גם כביכול מאחורי חשש הלכתי. מדובר כאן כמובן בעניינים כגון ההלל של יום העצמאות: בברכה או בלי ברכה, גם בערב או רק בבוקר, וכל מי שאינו רוצה לברך מוצא לעצמו כמובן סימוכין לעמדתו מדברי גדול זה או אחר. זאת אומרת שהחשש מברכה לבטלה חס ושלום גדול יותר מהחשש מכפיית טובה. נזכיר כאן את דברי רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל (שיחות הרצי"ה 9. דף 36): "יש מצבים בהם פחד מברכה לבטלה נמשך מחסרון שלמות באמונה. ספקות בברכות – ספקות באמונה. 'הוודאי שמו כן תהילתו' – מספר פעמים זכיתי להיות מוזמן בישוב חדש באסיפה או בחגיגה. לכתחילה היה ראוי לברך מיד (ברכת מציב גבול אלמנה-העורך), מכל מקום התעכבתי קצת, מכיון שעל פי רוב מבקשים ממני לדבר, ואז בירכתי בקול רם וברבים, בשם ומלכות, בשביל הפרסומא. והודעתי שמי שרוצה יכול לצאת ידי חובה בברכתי".

ומסיים שם רבנו (דף 37): "בלי מידה טובה של הכרת טובה, אין מקום ליהדות, שסדר יומה מתחיל כל בוקר במודה אני!".

והנה, דברים אלו נכתבים אחרי שכבר בודאי התקיימה בנו נבואתו של ירמיהו שסביבה נחלקים בן זומא וחכמים בסוגיה המפורסמת שבסוף הפרק הראשון של מסכת ברכות: "לכן הנה ימים באים נאום ד' ולא יומר עוד חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שמה וישבו על אדמתם".

הסביר לנו רבנו הרב אשכנזי זצ"ל, וזה תמצית דבריו: "הגלויות שעל עם ישראל לעבור הן מיועדות להתגלות מידותיהם של האבות במלוא ממד הלאומי של כלל ישראל. גלות מצרים היתה כנגד אברהם אבינו, גלות בבל וסניפיה פרס ומדי היתה כנגד יצחק אבינו וגלות אדום כנגד יעקב אבינו". וכידוע אין קוראים אבות אלא לשלושה.

(שופטים תשפ"ב)